~לוסיונה~
אני קופאת במקומי שהוא סורק אותי בקפידה. חצי חיוך עולה על שפתיו, ״הבגדים שלי עלייך..״ אמר וגרם לעורי להאדים ממבוכה.
אני ממצמצת. ״אני לא ידעתי...״
״באמת?״ כיווץ את עיניו ברצינות ולקח צעד קדימה כמעט ונוגע בי. ״הריח שלי עלייך. הייתי בטוח שלאונרדו היה אמור להזכיר לך לא להיכנס לאזור שלי.״
אני משפילה מבט. זיק של פחד בוער בי שהוא מביט בי ככה.
״עכשיו שאת נקייה, כבר אכלת?״ הוא שואל קרוב כל כך אליי. מפתיע אותי.
״לא.״ אמרתי מניחה את המגבת על אחד הספסלים יוצרת מרחק בינינו.
״אז בואי נלך.״ אמר והוביל. אני צועדת אחריו תוהה איך לדבר איתו. תוהה האם לשאול שאלות, הוא יכעס? הוא יענה? אני עוצמת את עיניי ופשוט שואלת.
״עד מתי אשאר כאן?״ אני משמיטה את שמו גורמת לו לעצור.
ויטו מסתובב לעברי ומסתכל עלי לכמה רגעים מרים כתף בקלילות.
״אני לא יודע.״ אמר מסתובב חזרה וממשיך ללכת.
בלעתי רוק.
״אתם לא מאמינים לי אז מה תעשו איתי?״ צעדתי אחריו במהירות נתקעת בגבו שהוא עוצר בפתאומיות.
״סליחה..״ אני מרימה את ידיי וממהרת להתרחק לאחור שהוא הסתובב שוב.
ויטו מסתכל עלי ולא אומר דבר. רק מסתכל. אני לא יודעת מה הוא מחפש. מה הוא רואה אבל אני מנצלת את ההזדמנות ומביטה בו חזרה.
אני בוהה בעיניו ובשפתיו. מסתכלת על הנער שתמיד אהבתי. על הבחור שחלמתי.. על הבחור שהרג אותי בשנתי.
״את רוצה שבאמת אענה לך?״ הוא שואל ומכניס את ידו לכיס מכנסיו.
מצמצתי בשאלה, ״אני רוצה?״
״יש לנו כבוד כלפי נשים.״ הוא אומר ונשען בנוחות על קיר הבטון מאחוריו.
אני כמעט צוחקת, ״כבוד?״
״האם הסתכלתי עלייך ערומה בזמן שהתרחצת?״ שאל וגרם לי להביט בו מופתעת. היו בחדר מצלמות? הוא גורם לי לתהות.
״תראי נסיכת השלג, אם היית גבר מזמן היית במצב הרבה יותר גרוע.. מדממת או זועקת לרחמים..״ כיווץ את עיניו. אני לא מצליחה לשלוט בעצמי כי הוא כזה.. מרתיח.
״הכי אתה מפחיד ומאיים?״ אני מחזירה בכעס. הוא מעלה חיוך על שפתיו אבל הוא לא שמח. לא הצחקתי אותו בשאלה שלי אלא הכעסתי במקום.
״שאני רוצה כן.״ עונה ולא מסיר את עיניו מעיניי.
״אז אתה נחמד, זה-״ הצבעתי עליו. ״המצב הנחמד שלך?״
״או נסיכת השלג, לא כדי לך לראות אותי במצב אחר...״ הזיז את ראשו מצד לצד. חייכתי לעצמי והנהנתי. ״אז אתם תתנו לי להירקב כאן או שתהרגו אותי אחד מהשנים.״ ויטו התרחק מהקיר והתקדם אליי.
״אולי.״ כיווץ את גבותיו כאילו עזרתי לו לחשוב על פיתרון. הוא הסתובב מפנה לי את גבו.
״קדימה, אני רעב.״ אמר והמשיך ללכת. שנכנסנו לחדר הקטן הוא גרר כיסא לאחור.
״שבי.״ ציווה.
התיישבתי חסרת סבלנות. אולי עדיף לי לברוח. אני תוהה.
מה אני עושה בעצם? משחקת משחקים ולבסוף מהמרת על חיי.
YOU ARE READING
להבות של שלג
Romanceהספר הראשון בסדרת הלהבות כל הזכויות שמורות לי אין להעתיק** אני לכודה. ממש ככה, יש לי אזיקים על הידיים ואין לי את היכולת פשוט לקום וללכת. החופש שלי נגנב לפני שבע שנים. תמיד ידעתי שחיים עם משפחה כמו שלי אמורים להיות קשים. אבא שלי נמצא עמוק בתוך המאפי...
