~לוסיונה~
חריקת הדלת נשמעת וגורמת לי להתעורר. אני פוקחת את עיניי עייפה כל כך ונושפת בכבדות. המיטה תחתי קשה ולא נעימה. בקושי שאני מצליחה לפקוח את עיניי לגמרי ואלדו כבר נכנס לחדר ועומד לצד הדלת. הוא פשוט בוהה בי. אני משפשפת את פניי עם ידיי ומתיישבת על המיטה באיטיות.
״תהיתי אם את רעבה.״ הוא אומר ולא נראה שהוא תוהה אלא יודע.
אני מהנהנת. הוא מהנהן חזרה ומתכוון לצאת שוב.
״אלדו,״ אני קוראת בשמו והוא מסתובב אליי לפני שיוצא.
אתמול הייתי שקועה במחשבות רבות. לא אוכל להישאר כאן. לא אוכל להישאר כלואה שוב. מישהו חייב להאמין לי.
״אתה מאמין לי?״ שאלתי מכווצת את עיניי. רוצה שלפחות אדם אחד יאמן.
הוא רק כיווץ את גבותיו, ״אני לא יודע אם זה רק משחק מבחינתך או אפילו דרך נוראית להציל את עצמך אבל.. לא הכרתי את לוסיונה כמו אחי. אני לא אדם הנכון לכך.״ ענה בפשטות. כל כך פשוט שאני מבינה כמה המצב שלי גרוע. אין מי שיעזור לי חוץ מעצמי.
״תעזור לי להוכיח להם!״ אני אומרת במהירות. אלדו האדם היחיד שבאמת מקשיב לי. הוא היחיד שמנהל איתי שיחה הוגנת. הוא נושף ומזיז את ראשו מצד לצד כאילו אינו רוצה להסתבך איתי.
אני ממהרת ותולשת שיערה מראשי נעמדת ומושיטה לעברו.
״קח.״ אני אומרת עם תקווה.
הוא משפיל מבט אל ידי ומביט בי כאילו השתגעתי.
״הינה, תבדוק בשבילי? בבקשה?״ אני ממצמצת לעברו בתחינה.
אלדו מתבונן בכף ידי ולבסוף לוקח את השיערה. הוא בוהה בה מספר שניות ואז מביט בי. הלב שלי משתולל.
״תודה.״ אני אומרת בהתרגשות מרגישה בליבי מפרפר.
הוא יוצא וחוזר. מכניס לחדר כוס מים ומניח אותה על השולחן, ״תשתי אלה מים נקיים.״
אני ממצמצת, ״ושירותים?״ אני שואלת.
״אני אוביל אותך לחדר בו תשטפי ידיים ופנים ואז נלך לאכול, אני בטוח שאת רעבה.״
אני מעלה חיוך על שפתיי שהוא יוצא וסוגר אחריו את הדלת.
אני מביטה בדלת הסגורה מספר שניות. מחייכת כמו דבילית.
הוא לקח את השיערה. יש תקווה.
לאחר כמה דקות הדלת נפתחת שוב ואלדו מושיט לעברי מגבת קטנה.
״היא נקייה, בשביל הפנים.״ ממהר לומר שאני לוקחת אותה ממנו.
הוא מעיף מבט מהיר בבגדי שאני נעמדת לצידו. שוב אני חשה במבוכה. השמלה שלי דהויה ומלאה בכתמים ודם. רגליי יחפות ומלוכלכות, המעיל שאני מסרבת להוריד מלוכלך נורא. אני נראת כאילו יצאתי מבריכה עמוקה מלאת דם ולכלוך.
״תודה.״ אני אומרת לבסוף.
הוא מהנהן, ״נצא החוצה.״ הוא מביט בי ומכווץ את עיניו. ״בבקשה אל תגרמי לי לרדוף אחריך. אל תנסי לברוח קטיה.״
אני בולעת רוק, ״אל תקרא לי ככה.״ אני מבקשת.
אלדו מרים גבות מעט מופתע, ״אז איך לקרוא לך?״ שאל. מנהל איתי שיחה הוגנת. אני נזכרת שוב.
״לוסי.״ אני אומרת את השם שאסור היה לי לומר בקול רם.
הוא מביט בי לשנייה ומזיז את ראשו, ״אני לא יכול.. תבחרי שם אחר, כל שם.״
אני מכווצת את עיניי וחושבת על כך.
״תבחר אתה.״ חייכתי אליו. אלדו מזכיר לי מעט את סשה. טוב לב.
הוא משיב לי חיוך, ״פיורה.״ אומר.
״פרח, זה נחמד.״ אני מחייכת.
״רגע, את מבינה איטלקית?״ הוא שואל אותי המום. עיניו האפורות פעורות מעט.
״כן מובן שאני מבינה, אני איטלקייה.״. אני אומרת והוא מכווץ את עיניו ונראה מבולבל מתמיד.
YOU ARE READING
להבות של שלג
Storie d'amoreהספר הראשון בסדרת הלהבות כל הזכויות שמורות לי אין להעתיק** אני לכודה. ממש ככה, יש לי אזיקים על הידיים ואין לי את היכולת פשוט לקום וללכת. החופש שלי נגנב לפני שבע שנים. תמיד ידעתי שחיים עם משפחה כמו שלי אמורים להיות קשים. אבא שלי נמצא עמוק בתוך המאפי...
