להבות של שלג ‏

פרק -1- ללא רחמים

~לוסיונה~

אהבתי את החיי.
המשפחה שלי אומנם עמוק בתוך האפלה אבל אהבתי את חיי בכל זאת. אהבתי לבלות עם אחי הגדול אלסיו. אהבתי את הרגעים הפשוטים בהם משפחתי ישבה סביב השולחן ואכלה. לפעמים היינו צוחקים ומספרים סתם על היום שעבר עלינו. לפחות עד שהתבגרתי.
אהבתי להצמיד את האוזן לדלת משרדו של אבי ולהקשיב לויטו בכל פעם שליווה את אביו. אהבתי אותו. אולי עדיין אוהבת.
אני זוכרת את התחושה שהרגשתי שגיליתי שאנחנו מאורסים.
שמחתי. שמחתי עד השמיים. ישבנו יחד על הדשא החם מחוץ לביתי והוא סיפר לי. עיניו האפורות הפכו בהירות בשמש והחיוך שהופיע על פניו גרם לו לזהור. הוא הניח בכף ידי את טבעת הזהב.

אותה הטבעת שנזרקה ללהבות.

אני זוכרת שהוא נישק את לחיי נשיקה מהירה במסדרון בביתי שאבי ואחי לא היו. הנשיקה היחידה שרציתי יותר מכל. הנשיקה שאני מתנחמת בה בכל לילה כאן. היינו חברים ואוהבים צעירים. הייתי רק בת חמש שהכרתי את ויטו והוא היה בן אחד עשרה.
שגדלנו היינו צמודים. הוא חיבב אותי. אני יודעת את זה.
חיכיתי להתחתן איתו, לגדול יחד איתו. לחכות ליום שיהפוך ליד ימינו של אביו הדון. הוא אמר לי שהוא בטוח בעצמו, שהוא מסוגל לכך. אפילו שחשש. הוא היה כל כך בטוח בעצמו. בזכות שאבי היה הקונסילייר של הדון. אני זכיתי בויטו. אבל הוא תמיד אמר לי כמה שהוא זכה בי. לא יכולנו להיות יחד כל היום. לא יכולנו להחזיק ידיים או אפילו להתנשק על הלחי אם רצינו. היינו צעירים והיו חוקים במאפיה של הקוזה נוסטרה. חוקים שלא מפרים. אז שמרנו על המסורת. אני יודעת שאני מתחרטת על כך עכשיו. כי הכל אבד. החיים שלי, ויטו. אני עצמי. הכל נקטע שהגעתי לגיל אחד עשר. לפני שבע שנים. היום הגעתי לגיל שייחלתי לו. היום אני בת שמונה עשרה. זהו יום החתונה שלי ושל ויטו. לפחות היה אמור להיות היום.
אבל הכל נשרף ואני יחד איתו. אין יותר חלומות כמו בעבר.

זה היה עוד יום רגיל. השמש חיממה את חדרי דרך החלון והיה כל כך נעים. אני מעבירה את ידי על זרועותיי הקרות. מנסה לאחוז שוב באותו יום חמים. באותו בוקר אכלתי ארוחת בוקר רגילה עם אמא. אני זוכרת שהייתה לה בטן עגלגלה. דיברנו המון על התינוקת שעומדת להיוולד. התרגשתי שתהיה לי אחות קטנה.
אחי אלסיו ואבי סלבטורה היו צריכים לדבר על משהו חשוב אצל הדון ג׳וזף. אביו של ויטו. קיוויתי שהוא יחזור איתם ואראה אותו.
אחרי ארוחת הבוקר סבתא רוזה ביקרה, ישבנו בגינה ותפרנו יחד.
סבתא לימדה אותי המון על תפירה.
לקראת הערב אמא ראתה שאבי ואלסיו כנראה לא יגיעו לארוחה אז היא הציעה שנכין את הדבר שאנחנו הכי אוהבות. ללא שום טבחים. היו לנו בבית טבחים, משרתים, שומרים. אמא יצאה עם השומר ראש שלה מהבית ולקחה את סבתא רוזה חזרה לביתה. אני חיכיתי לה בבית שתחזור ונכין את הקינוח האהוב עלי. זאת נסיעה קצרה היא רק הלכה להביא את המצרכים החסרים והחזירה חזרה את סבתא.