my Little Luna [1]

פרק 12

נ.מ נטלי:

נשאנו קפואים גם אחרי שליאו סגר את הדלת.
אני לא מאמינה שזה הוא.
מה הוא עושה פה?
מה הוא רוצה?
הוא לא הפסיק לדפוק ולצלצל בפעמון ולבקש שנפתח לו.

ליאו לקח את ידי וגרר אותי אל המטבח.
הוא מילא לשנינו כוסות מים והתיישבנו בכיסאות הבר בשתיקה.
"מה אנחנו עושים?" שאלתי אותו,
הוא הניד בראשו לשלילה כלא יודע.
"אני לא יודעת מה הוא רוצה או מה הוא צריך אבל אני יודעת.." אמרתי מנסה לעצור את הדמעות מלזרום, "אני יודעת שאני לא רוצה שום קשר לאיש הזה, ואני לא עושה שום דבר בשבילו - גם אם הוא גוסס" לגמתי מכוס המים שלי.
הוא הנהן בראשו, "גם אני. הוא שום דבר וכלום בשבילי" הוא חיבק אותי מהצד וגם אני אותו, הוא נישק לראשי "יהיה בסדר," מלמל.
הדפיקות והצעקות לא חדלו והוא גם התחיל לבעוט בדלת.
ליאו כבר התחיל להתעצבן והוא קם במהירות מהכיסא פותח את דלת הכניסה בתנופה, גורם לו למעוד לאחור.

"תפסיק!" הוא צעק אליו.
"אין לך שום זכות לבוא לפה ועוד להתנהג בצורה הזאת. תעוף מפה!"
"בבקשה אני רק רוצה לדבר"
ליאו גיחך בזלזול, "טוב כמה חבל שאנחנו לא רוצים לדבר איתך, לא רוצים לראות אותך ובטח שלא לשמוע אותך!" צעק.
"עכשיו תעוף מפה ואל תחזור או שאני אזמין משטרה" אמר וטרק את הדלת בשנית ונעל אותה.

"אני חושב שכדאי שנלך לחדרים. ככה הוא יחשוב שהלכנו לישון ולא יפריע לנו יותר." הנהנתי בראשי והתקדמתי אליו.
הוא חיבק אותי ואמר , "לילה טוב, אל תשכחי לכבות את האור ולא להדליק אותו"
"לילה טוב" מלמלתי וכל אחד הלך לחדרו אחרי שכיבינו את האורות בבית.

נכנסתי למיטה ולא הצלחתי להירדם.
המחשבות לא הפסיקו להתרוצץ בראשי, המון שאלות של למה ואיך, ומה אם, ואיך לא.
הדמעות פשוט זרמו מעיני - ואני אפילו לא יודעת למה.
לא מגיע לו שאני אבכה בגללו, לא מגיע לו שאני אחשוב עליו.
אבל בכל זאת ראשי מסתחרר מרוב מחשבות.

בתור ילדה קטנה חשבתי שזה שאין לי אבא בבית זה בסדר ונורמטיבי, אבל ככל שגדלתי וראיתי שלכל הילדים בגן ובבית הספר יש אבות התחלתי לחשוב איפה שלי, לאן הוא הלך ואם הוא יחזור.
הייתה לי תקווה שהוא עוד יבוא וגם הייתה לי חיבה מסוימת אליו.
וכששאלתי על כך את אמא שלי היא תמיד תירצה לי תשובות מטופשות.
ואז כשהיא סוף סוף סיפרה לי - ברגע של שיכרות - בגיל 11 שהוא בגד בה וברח, הבנתי.
הבנתי שהוא בן אדם נוראי, שהוא מזעזע ואני לא רוצה שום קשר אליו אף פעם.
הוא רק תורם זרע בשבילי, אמא שלי היא ההורה היחיד שלי.
ונכון היא לא הייתה מושלמת, אבל היא השתדלה וניסתה וגידלה שני ילדים קטנים לבד בכוחות עצמה ושהיא מתה אני וליאו היינו מפורקים.
היא הייתה הכל והוא היה כלום.
היא תמיד תמכה ועזרה, הפכה אותנו לאנשים טובים, ותמיד ניסתה להראות שהיא בסדר, להראות שלא כואב לה.
אבל ידעתי שבפנים כאב לה ושהיא קיוותה שהוא יחזור למרות שידעה שלא.
וכשהיא ויתרה, שהיא נפלה, לא כעסתי עליה, לא הייתי מאוכזבת, הבנתי אותה.
אני מאשימה רק אותו.
אם הוא לא היה בוגד בה ועוזב אותה לאיזה זונה היא הייתה עוד פה, היא הייתה איתי ועם ליאו.
אני לא צריכה אותו - אני צריכה רק את אמא שלי, אם היא הייתה פה היא הייתה מחבקת אותי ואת ליאו והייתה אומרת לנו שהיא אוהבת אותנו יותר מכולם.