my Little Luna [1]

פרק 17

נ. מ נטלי:

אני לא יודעת כמה זמן אני כבר פה, אבל מספיק זמן בשביל להשתגע.
אני חושבת שעבר שבוע או יותר מאז שחטפו אותי והביאו אותי לפה.
אבא שלי, או לפחות מי שאמור להיות אבא שלי פאקינג חטף אותי בשביל להגיע לחבר שלי.
והחבר שלי אפילו לא טרח לספר לי ש'אבא' שלי הוא הפאקינג אויב שלו ובגלל זה אני פה!
אני כל כך כועסת על ניק, לא בגלל שכביכול בגללו אני כאן, לא, לא בגלל זה.
אלא בגלל שהוא לא חשב לספר לי את הפרט השולי והמאוד מאוד חשוב הזה.

כפי שאמרתי אני לא יודעת כמה זמן אני פה אבל זה מרגיש נצח.
ואם זה לא מספיק אני גם בכלל לא יודעת איפה אני.
אני לא יודעת אם אני בעיר אחרת או עדיין בוושינגטון, או בכלל אם אני עדיין באמריקה.
התעוררתי בחדר הזה ומאז לא זזתי.
החדר קטן, ואין בו כלום חוץ מחלון קטן עם הרבה מאוד סורגים, דלת פלדה כבדה שכמעט לא נפתחת ותמיד נעולה, ומזרן קרוע, מרופט וישן שאני יושבת עליו וכואב לי כבר התחת מלשבת עליו. אני מרגישה את הרצפה מרוב שהוא דק. מצלמה בפינת החדר שמשגיחה עליי, ורגלי קשורה בשרשרת ברזל כבדה לקיר כדי שלא אברח.

אם חשבתם שלהיחטף זה גרוע - אתם צודקים.
אני לא ישנה כמעט בכלל, ולא אוכלת. הם כן מביאים לי אוכל אבל אני לא אוכלת אותו כי אחד, זה נראה כמו הקקי של ליאו.
שתיים, זה מריח כמו הקקי של ליאו.
ושלוש, מחשש שמנסים להרעיל אותי.
אבל אני כן שותה את המים, רק אחרי שאני נותנת לשומר לשתות שלוק אחד בשביל לראות שלא מרעילים גם את זה.

אני לא מדברת פה עם אף אחד.
לא השומרים ולא עם אבי.
אבי נכנס לחדר לכל היותר פעמיים בשביל לנסות לדלות ממני מידע, אבל תמיד שתקתי.
ושלא עניתי חטפתי סטירה או שתיים, אבל זה לא הזיז לי. אני לא מתכוונת למכור את החבר שלי בשביל מישהו שנטש אותי ושאני בכלל לא מכירה.
חוץ מזה אין לי מושג בעסקים של ניק, בכלל לא ידעתי שהוא עוסק בדברים לא חוקיים עד לפני כמה ימים.
עוד פרט שאני צריכה לדבר איתו שאני אצא מפה.

הדלת נפתחה ורוברט נכנס.
הוא לקח את הכיסא שהיה בפינת החדר - רחוק ממני - עוד מביקוריו הקודמים.
היא התיישב והתחיל לשאול את השאלות הרגילות, "איפה הוא?"
"מה הוא עושה?"
"מה הוא מתכנן?"
"איפה הפעילות הבאה שלו?"
איפה המחסן הכי גדול שלו?"
ואני כרגיל, מסתכלת בעיניו אך לא עונה.
אני רואה שהסבלנות מתחילה לפקוע ממנו אבל אני עדיין לא עונה.

"את מוכנה לענות כבר?!" התפרץ וקם מכיסאו שנפל ארצה.
"תעני על השאלות המזויינות כבר כלבה!"
התחלתי לצחוק ולא הבנתי למה. אני מרגישה שאני משתגעת.
"מה את צוחקת מטומטמת?" הוא שואל כלא מבין ואני רק צוחקת חזק יותר.
"למה נראה לך שאני אענה לך?" אני שואלת תוך כדי צחוק.
"כי חטפתי אותך, ואני אבא שלך"
"אבא בתחת שלי" מלמלתי אך עדיין בקול מספיק כדי שישמע.
"אתה לא יותר מסתם תורם זרע בשבילי" עניתי והרגשתי צריבה חזקה בלחי מייד לאחר מכן. כן, הוא החטיף לי סטירה.
גיחכתי והישרתי את מבטי אליו.
"את סתם זונה. הזונה של ניקולאס, אני לא מאמין שאת הבת שלי!"
"אני לא הבת שלך! מעולם לא הייתי ומעולם לא אהיה! יש לך אישה אחרת, יש לך ילדים אחרים, אני וליאו לא הפאקינג ילדים שלך!" צעקתי עליו והמשכתי, "איך אתה בכלל יכול להגיד שאתה אבא שלנו שלא היית שם לצידנו אף פעם? אה? אני בכלל לא מכירה אותך. אתה עזבת אותנו בשביל זונה אחרת! עזבת את אמא בשביל אישה אחרת! אתה בכלל יודע מה עבר עלינו? מה עבר על אמא? אתה בכלל יודע שהיא מתה? איך אתה מעז בכלל לעזוב, ואז לחזור אחרי עשרים ואחת שנים ולקוות שאני אכיר בך מתור אבא שלי?! איך?!"  צרחתי עליו שאני חנוקה מדמעות, אך אני לא אבכה מולו. אין סיכוי.