my Little Luna [1]

פרק 23

נ.מ נטלי:

עברו עשרים וארבע שעות מאז שניק קיבל את שיחת הטלפון שלו ונעלם.
נשארתי לישון בבית הוריו, בחדרו הישן, וכשקמתי הבוקר הוא עדיין לא היה.
שניסיתי לשאול את הוריו ואת ג'יימס היכן הוא הם לא ידעו להגיד לי.
בבוקר שלמחרת ישנתי פה שוב וכשקמתי הוא עדיין לא היה.
בשעת צהריים מאוחרת בעוד אני יושבת ורואה סדרת טלוויזיה שנהגתי לראות בילדותי עם ג'יימס, פעמון הדלת צלצל ו-ויויאן ניגשה לפתוח את הדלת.
מייד שמענו קולות צחוק ושמחה וקמנו לראות מי הגיע.
וכשהגעתי לדלת ראיתי את לא אחר מאשר- "ליאו?!" שאלתי מופתעת, "מה לעזעזל אתה עושה פה? אתה לא אמור לחזור רק בעוד יומיים?" שאלתי והתקדמתי לעברו
"היי אחות, ולפני שאת הורגת אותי, הבאתי לך מת- איי!" צעקת הכאב מהמכה שהבאתי לו בכתפו קטעה אותו. "איך אתה מעז להביא לי מתנה אחרי שאתה פאקינג נטשת אותי?" אני שואלת עצבנית, וממשיכה להרביץ לו.
"איי! חכי רגע! איי משוגעת!" צועק ומרים את ידיו התגוננות. "למה נטשתי? תראי איזה משפחה יפה סידרתי לך," הוא אומר ומחווה בידו אל עבר ויויאן וג'יימס שעומדים בצד ונראים דיי משועשעים מהסיטואציה.
"זה לא מצחיק, אידיוט" אני מוחה ומביאה לו מכה אחרונה בכתף.
"יופי, סיימת? עכשיו תביאי חיבוק לאחיך הגדול." הוא פרס את ידיו לצדדים ומחכה שאבוא לחבק אותו.
אני מגלגלת את עיניי ומחבקת אותו, כי אחרי הכל התגעגעתי לדביל הזה.

שאר היום ממשיך כרגיל, אך אני עדיין דואגת לגבי ניק.
לא שמעתי ממנו מילה מאז אותו ערב ואם לומר את האמת, אני מפחדת שאולי קרה לו משהו.
לא, לא, תוציאי את המחשבות האלה מהראש שלך מטומטמת!
זה ניק, הוא יהיה בסדר.
אני מנסה לשכנע את עצמי אך הדאגה עדיין נמצאת.
הלילה אני אשן פה עוד לילה, וגם ליאו.
ובדיוק שאני נכנסת למיטה, דפיקה חלשה נשמעה והיא נפתחה באיטיות "אפשר להיכנס?" נשמע קולו של ליאו מהכניסה. וכמובן שזוהי הייתה שאלה רטורית כי מייד לאחר מכן הוא נכנס לחדר וסגר את הדלת.
"אנחנו צריכים לדבר," הוא אמר והתיישב על מיטתי. או יותר נכון מיטתו של ניק.
"זה לגבי ניק-"
"הוא בסדר? הוא נפצע? הוא חי?" תקפתי אותו בשאלות כי פשוט לא יכולתי, לא יכולתי להישאר באי וודאות הזאת.
כי אני יודעת שמסתירים ממני דברים, ואני יודעת שמשהו קרה.
הוא גיחך והמשיך "כן הוא בסדר. בגלל זה אני פה. לפני יומיים הוא התקשר אליי וביקש שאחזור לארץ בהקדם האפשרי, הוא הסביר לי כמה דברים חשובים, סידרתי את העניינים בעבודה וטסתי לכאן ברגע שיכולתי. נכון לעכשיו אנחנו נישאר כאן, פה זה הכי בטוח. הוא לא יצור איתך קשר, והוא יחזור ברגע שהוא יוכל."
"ליאו, מה לעזעזל קורה פה?" אני שואלת מבולבלת.
"אני מצטער, אני לא יכול להגיד לך, זה מסוכן מדי." אנחה יצאה מפיו ואני רק נהיתי מודאגת יותר ככל שדיבר יותר.
"כדאי שתלכי לישון, כבר מאוחר. לילה טוב אחות קטנה." הוא נשק למצחי ויצא מהחדר.

                                                  ~~

שבוע.
עבר פאקינג שבוע והוא עדיין לא חזר.
עדיין לא התקשר.
אני דואגת, מפחדת וחרדתית, הוא מדבר עם כולם בבית ורק איתי לא.
כל פעם שאני שומעת את שמו, ורואה מישהו מדבר איתו הם מייד מנתקים שהם קולטים אותי.
כשאני שואלת עליו, הם רק אומרים שהוא בסדר ולא אומרים דבר.
כל היום אני חושבת עליו, ובלילות מסוימים אני נרדמת אחרי שעות של בכי.
פעמים רבות אמרתי שזהו, גמרתי איתו.
מי הוא חושב שהוא? מה הוא חושב שאני? שאני אשב פה ואחכה לו כמו כלבה טובה עד שהוא יועיל בטובו לבוא או להתקשר.
אבל לא, לא גמרתי איתו, אני יודעת שזה לא בכוונה, ולפי מה שהבנתי מליאו מהלילה ההוא זה מדאגה.
אבל לעזעזל גם אני דואגת לו.

**********************************
היי לכולםםםםם,
סליחה שלא העליתי הרבה זמן (שוב) ממש רציתי להעלות בתחילת השבוע אבל פשוט לא הספקתי. אז אני מעלה עכשיו בין הנקיונות והבישולים😁
אני מקווה שהשבוע הראשון של כולם בבית הספר עבר טוב- לפחות אלה שכן חזרו. אני כבר משתגעת בבית ומחכה שהשביתה הזו תגמר😭
הפרק הזה קצר מאוד אבל תאמינו לי שהפרקים הבאים שווים את זה.
אל תשכחו להצביע ולהגיב אתם לא מבינים כמה זה מעודד אותי להמשיך ולהעלות🙏
שבת שלום ובשורות טובות לכולם, אוהבת🤍