שנאת המאפיה 《1》

פרק 5

לוקה

ישבתי במשרד של קרלו, עצבני ועייף.

היריות נתקעו לי בראש, בום, בום, צרחה.

"15 הרוגים, פאקינג 15 הרוגים!" אמרתי בכעס וזרקתי את הכוס הריקה על הקיר שמולי, היא התנפצה לרסיסים על הריצפה ונאנחתי.

אחרי שפינו את כל הגופות וכל האורחים הלכו, אמרתי לקרלו לא לתת לאף עובד ללכת.
קרלו אמר שהמאפיה הרוסית בטח קשורה לזה, אך לא יכולתי לדעת בוודאות, אז חקרתי כל עובד ועובד בעצמי.

חשבתי על ריטה בהתחלה, היא עובדת פה כבר שלוש שנים, קרלו קיבל אותה כשהייתה בת 19. היא ידעה איפה כל דבר ודבר פה.
אך שחקרתי אותה היא עדיין נראתה קצת חיוורת אז רק שאלתי שאלות בסיסיות כמו איפה היא הייתה כשזה קרה ואם היא ראתה משהו, למרות שידעתי את התשובות.

חקרתי גם את סנדרה, עובדת נוספת שהתחילה לעבוד פה לפני 5 חודשים, אך היא בכתה יותר מלדבר. לא היו לי את העצבים להקשיב לה אז שיחררתי אותה.

שאר העובדים לא ידעו כלום, חלק ברחו כשהגיעו האמבולנסים, ואלה שלא ברחו אמרו שהם התחבאו בזמן כל מה שקרה ורק שמעו יריות וצרחות.

רציתי לחקור גם את שני השומרים שהיו מחוץ למועדון, אך הם היו הנרצחים הראשונים.
גם המצלמות לא הראו דבר, כולם נשברו.

מה אני אמור לעשות עכשיו?

לפתע נשמעו שני דפיקות על הדלת.

"כן?" אמרתי והתרווחתי על הכיסא, מנסה להירגע.
הדלת נפתחה ואנה נכנסה למשרד.

"היי, קרלו אמר לי שאתה רוצה לדבר איתי". היא אמרה.

"כן, שבי". אמרתי לה והיא סגרה את הדלת, היא התיישבה בכיסא מולי ולא אמרה דבר.
היא עדיין לבשה את בגדיי העבודה של העובדים ועיניה היו אדומות.

היא ישבה בשקט מבלי להגיד כלום, מסתכלת עליי עם עיניה היפות.

"איך את?" שאלתי לבסוף.

"אהה, בסדר". היא אמרה וקימטתי את מצחי.

"בסדר? התרחש פיגוע במקום העבודה שלך ביום הראשון שלך, ואת בסדר?" אמרתי בכעס.

היא פערה את עינייה. "לא אמרתי שאני שמחה שזה קרה". היא אמרה והשפילה את מבטה.

הסתכלתי עליה מהופנט כשהיא משחקת באצבעותיה.

"את יודעת מה מוזר?" שאלתי והיא הסתכלה עליי מבולבלת וקימטה את מצחה. "זה קרה דווקא היום, ביום הראשון שלך כעובדת פה". אמרתי.

היא לא אמרה כלום, רק הסתכלה עליי בכעס.

"אני לא יודעת למה זה קרה, אל תאשים אותי במשהו שלא עשיתי". היא אמרה בכעס כשהיא לא מורידה את העיניים שלה ממני.

הרמתי גבה מהאומץ שלא ידעתי שיש לה.

"אני יכולה ללכת?" היא אמרה אחרי שניות של שקט שהסתכלתי עליה.

"את יכולה". אמרתי והיא קמה ממקומה ויצאה מהמשרד במהירות.

נשענתי על גב הכיסא ונאנחתי.

היו 15 הרוגים ו-7 פצועים.
התעצבנתי שוב ונשמתי נשימה עמוקה, מנסה להירגע ללא הצלחה.

לעזאזל עם זה