שנאת המאפיה 《1》

פרק 20

לוקה -

ישבנו אחד מול השני וצחקנו. עברה שעה מאז שהגעתי לביתה של אנה, ועדיין לא רציתי לצאת. הפלאפון שלי צלצל שוב אך ניתקתי לשיחה ואפילו לא טרחתי לראות מי התקשר.

"תענה, זה בטח חשוב". אנה אמרה והחזרתי את הפלאפון לכיס המכנס.

"אל תדאגי זה לא". אמרתי בחיוך קטן. ברור שזה היה חשוב, אבל האישה מולי קצת יותר. קצת הרבה.
היא הכניסה את קצוות שיערה מאוחרי אוזניה והשפילה את מבטה בחיוך, מה שגרם לחיוך שלי לגדול.

לעזאזל, היא כל כך יפה.

"אז, את עדיין בקשר עם חברים שלך ממרוקו?" שאלתי והיא הרימה את מבטה אליי. היא סיפרה לי על זה שעברה עם הוריה למרוקו בגיל 5 וחזרה לפני 5 שנים לאיטליה, היא גם סיפרה על הוריה שמתו. למרות שידעתי על כל הפרטים האלה, הקשבתי לה לכל מילה והגבתי במקומות המתאימים.

"לא". ענתה והמהמתי. "ניראה לי שכדיי שתלך". היא הוסיפה אחרי שניות אחדות של שקט.

"את צריכה לקום מוקדם מחר?" שאלתי בהרמת גבות. מנסה להבין למה היא מגרשת אותי מביתה.

"סוג של, צריכה לחפש עבודה".

"עבודה? את מתחתנת איתי עוד שבוע". אמרתי בחצי צחוק. למה לעזאזל היא חושבת שאתן לה לעבוד? אני מתכוון לתת לה כל מה שהיא רוצה.

"אז..?" היא שאלה וקימטה את מצחה.

"אז? את עוברת לגור איתי, את לא צריכה לעבוד". היא התכוונה להגיד משהו אך קטעתי אותה. "את צודקת, באמת מאוחר, כדיי שאלך, אבל לפני זה.. מישהי בשם כרמלה תדבר איתך מחר לגביי שמלה לחתונה". הוספתי.

"אוקיי".

"בדרך כלל יש מסורת למשפחה שלי שלבני הזוג אסור להיפגש אחד עם השני שבוע לפני החתונה, זה כבר לא יקרה אז יום לפני החתונה לא ניפגש עד החתונה עצמה, אם זה בסדר מצידך".

"אה.. כן, בסדר". היא ענתה בהיסוס וחייכתי אליה.

"מצוין, אז אני אלך". קמתי ממקומי והיא קמה אחריי במהירות. חייכתי אליה ועברתי אותה, מתקדם אל הדלת. פתחתי אותה ועמדתי בפתח הדירה שלה, היא החזיקה בידית הדלת וחייכה חיוך קטן אך מזויף.
"נתראה". אמרתי ונשקתי ללחיה. היא פערה את עיניה ופרצופה הסמיק. חייכתי חיוך מרוצה ויצאתי, יורד את מדרגות הבניין, על הדרך שומע את דלת הדירה שלה נסגרת.

נכנסתי אל הרכב וחייגתי אל פרנקו, חייל נוסף שלי.

"כן קאפו?" השיחה נענתה במהירות ופרנקו דיבר.
"איפה אתה?" שאלתי.
"במרתף בביתך, מטפל במריו". ענה.
"אני שולח לך כתובת של בניין, תשלח לשם כמה חיילים שיהיו שם כל הלילה לשים עין שלא קורה שום דבר חשוד, ותעדכן אותי בכל דבר שקורה". הוריתי לו.
"כן קאפו". ענה וניתקתי, שולח לו את הכתובת של הבניין של אנה במהירות אליו.

חייגתי אל קרלו כשהתחלתי את הנסיעה.

"למה לעזאזל אתה לא עונה?" קרלו ענה לשיחה ושאל בעצבים.
"תירגע, הייתי עם אנה," אמרתי. "איפה אתה?" שאלתי.
"בבית שלי, איפה עוד?" ענה, עדיין עצבני, אך זה הצחיק אותי.
"מה עם ריטה? היית אצלה?"
"כן, לא קרה כלום, אבל היא פה אצלי, לא יכולתי להשאיר אותה שם לבד". הוא ענה והתעצבנתי. למה אני לא חשבתי על לקחת את אנה אל ביתי.
טוב, תבדוק מי היה זה ששלח את התמונה ותביא אותו למרתף". הוריתי לו.
"זה בטוח הרוסים". הוא אמר במהירות.
"תבדוק בכל זאת, ואם זה הם תשלח חיילים אליהם, שיראו להם שאיתנו לא מתעסקים, אבל תעדכן אותי קודם". אמרתי, פונה פנייה לא חוקית בכביש.
"בסדר". אמר באנחה ששמעתי וניתקתי. נאנח גם.

אנה -

עמדתי מול הדלת הסגורה בביתי וחייכתי לעצמי. פניי סמוקות וליבי פעם בחוזקה. זאת הייתה נשיקה קטנה, אבל זה ריגש אותי יותר מדיי ואפילו לא ידעתי למה.
הסתובבתי כשהחיוך עדיין על פניי וסרקתי את הדירה הקטנה שלי, אך הלב שלי פעם חזק יותר והחיוך ירד במהירות. ראשי התחיל לכאוב והרגשתי את העולם מתקרב אליי. נשימותיי היו מהירות והרגשתי שאני מתרסקת. התקדמתי אל החלון מעל המיטה באיטיות כשאני מנסה לסדר את נשימותיי ופותחת אותו, מוציאה את הראש שלי לבחוץ ונושמת את האוויר הקר מבחוץ.

נשכבתי על המיטה כשהנשימות שלי הסתדרו. ניסיתי להירגע כשאני חושבת על הנשיקה שוב והחיוך עלה במהירות. אף פעם לא התרגשתי מנשיקה במיוחד מנשיקה בלחי, אך עדיין זה עשה משהו שרציתי להרגיש הרבה זמן. אבל רציתי יותר, רציתי לנשק אותו עד שאני מאבדת את האוויר. רציתי להעביר את אצבעותיי על הזיפים שלו, רציתי אותו.

התהפכתי לצד ונתתי לעיני להיסגר.

⭐️