שנאת המאפיה 《1》

פרק 7

לוקה

ירדתי במדרגות למרתף שהיה בביתי.
סגרתי את המועדון לפני חצי שעה, אחרי שכולם הלכו ורק אני וקרלו נשארנו.
הוא הראה לי תמונה של חייל רוסי ללא הכרה. כששאלתי אותו מי זה הוא אמר שזה חייל רוסי שהחיילים שלנו מצאו בגג המועדון כשהיריות נפסקו.

כשיצאתי מהמועדון התקשרתי לגידו, אחד החיילים הבכירים שלי.
שאלתי אותו על החייל הרוסי והוא אמר שתפסו אותו והביאו אותו אל המרתף שבביתי כשהוא מסרב לדבר.

אמרתי לו לעשות הכל כדיי לגרום לו לדבר, גם אם זה אומר להוציא לו את המעיים ולתת לו לארוחת ערב.

כשסיימתי את השיחה איתו נכנסתי למכונית וישר נסעתי לביתי.

המרתף היה בקומה הכי אחרונה של הבית שלי.
הבית שלי היה המקום הראשון לעשות בו מסיבות ופגישות, כך שלא יכולתי לקחת את הסיכון וגם רציתי שהמרתף אהיה כמה שיותר קרוב אלי, כך שבכל פעם שאני עצבני אני יורד למטה ופורק את העצבים שלי על הבוגדים.

הגעתי לדלת המרתף שהייתה שחורה וגדולה.
פרנקו, השומר, עמד ליד הדלת כשידיו מאחורי גבו.
הוא הבחין בי ופתח את הדלת במהירות.

נכנסתי אל מרתף והדלת נסגרה מאחוריי.
המרתף היה חשוך וגדול, אך מרחוק יכולתי להבחין במנורה דלוקה.
התחלתי ללכת אל האור הדלוק במרתף והבחנתי בשני גברים עומדים כשאיש אחד יושב על כיסא כשידיו קשורות.

"זה החייל?" שאלתי בקול רם כשהגעתי לשני הגברים ועמדתי מולם כשגבם מופנה אליי ומבטם על הבחור שישב בכיסא.

הם הסתובבו במהירות אליי ופערו את עיניהם.
אלו היו ברונו וגידו, שני חיילים בכירים.

"כן אדוני". ברונו אמר והלך הצידה כשמבטו מושפל.

"הוא עדיין מסרב לדבר". גידו אמר והלך הצידה כמו ברונו, עומד לידו ומביט בי.

הסתכלתי על החייל הרוסי, עיניו הסתכלו עליי בכעס. פניו היו אדומות וגופו היה חבול.
התעצבנתי מהמחשבה שאחד מהרוצחים אצלנו וכל השאר עדיין חופשיים.

בני זונות

לפתע דלת המרתף נפתחה, הסתובבתי לאחור וראיתי דמות שחורה מתקרבת.
זה היה קרלו, הוא נעמד לידי והסתכל על החייל.

"מה אתה עושה פה?" שאלתי בכעס.

"באתי לראות את המתרחש". הוא אמר בשעשוע וחייך.

"תגרמו לו לדבר, ותביאו את המדובב לפה". אמרתי לגידו וברונו והם הינהנו.
החזקתי בכתף של קרלו ומשכתי אותו החוצה.

×××××

אנה

ישבתי באוטו של ריטה והסתכלתי עליה, אך מבטה היה תקוע אל מחוץ לחלון.

"אני מצטערת אם זה לא היה במקום, את לא חייבת לדבר על זה אם את לא רוצה". אמרתי והשפלתי את מבטי, משחקת עם אצבעותיי. מתחרטת על ששאלתי אותה מלכתחילה.

"זה בסדר, זה פשוט סיפור ארוך, הוא היה שיכור, אני הייתי הבן אדם הראשון שהוא ראה ו... ככה הכל קרה". היא אמרה והחזירה את מבטה אליי, חייכה אליי חיוך עצוב.

"אני מצטערת שזה קרה לך". אני אומרת בצער. לא חשבתי שקרלו יעשה דבר כזה.

"זה בסדר, כדאי שתלכי, כבר מאוחר". היא אמרה והורידה את החיוך מהפנים.

"כן נכון, תודה על הטרמפ ואם את צריכה משהו אני תמיד פה". אמרתי לה בחיוך והיא הנהנה.

פתחתי את דלת המכונית ויצאתי, התקדמתי לדלת הבניין שלי והסתכלתי על המכונית מתרחקת.

נכנסתי לבניין ועליתי במהירות במדרגות.
נכנסתי לדירה שלי וסגרתי את הדלת, הלכתי במהירות לחדר האמבטיה ופתחתי את החלון לרווחה, פשטתי את בגדיי ונכנסתי להתקלח.

כשסיימתי לבשתי פיג'מה ונשכבתי במיטה. עוצמת את עיניי ונותנת לגופי לנוח.