שנאת המאפיה 《1》

פרק 28

לוקה –

אני פותח את עיניי ומבחין באנה שיושנת בין זרועותיי כשראשה על חזי. אני מרגיש את נשימותיה על גופי ואני מחייך, נהנה ממנה. אני מקרב את גופה הערום אליי ומחמם אותה, רוצה להתכרבל איתה לנצח. אך ידעתי שעוד מעט השמש תעלה.
אני נאנח בכבדות ומתחיל להזיז את אנה אל הצד השני של המיטה, נזהר לא להעיר אותה.
"לוקה?" קולה של אנה נשמע כשאני מתרומם מהמיטה.

"לעזאזל". אני ממלמל. קיוויתי שהיא לא תתעורר. אני מסתובב אליה ובוחן אותה. היא התיישבה על המיטה ושפשפה את עיניה. מבטי עבר ישירות אל גופה הערום. גן עדן שכולו שלי.
היא הרימה את מבטה אליי ופיה נפער. מבטה ירד אל איברי החשוף וחייכתי.
"נהנית?" אני שואל והיא מסיטה את מבטה ממני במהירות, מסתכלת על נקודה אחרת בחדר כשהיא לוקחת את השמיכה הלבנה שעל המיטה ומכסה את עצמה. היא מכחכחת בגרונה ומשחקת עם אצבעותיה כשמבטה עדיין לא עליי.

"למה קמת?" שאלה.

"אני צריך ללכת". אני עונה ומתקדם אל בגדיי הזרוקים שעל הרצפה ומרים אותם, מתחיל להתלבש מולה. רציתי שהיא תצפה בי אבל מבטה עדיין היה מושפל.

"לאן אתה הולך?" היא שואלת כשאני מתיישב על המיטה לידה ונועל את נעליי.

"אני צריך לעבוד". רציתי להישאר איתה פה עוד ולגרום לה לגנוח את שמי בחוזקה שוב ושוב, או סתם לדבר איתה, אבל הייתי צריך להיפגש עם הרבה אנשים היום ולבקר בכמה מועדונים.
אני נעמד מולה ובוחן אותה. גופה מכוסה בשמיכה ומבטה עדיין מושפל. אני מניח אצבע מתחת לסנטרה ומרים את ראשה אליי. אני מחייך חצי חיוך כשהיא מביטה בי ופרצופה מסמיק. "תחזרי לישון אני לא אחזור," אני אומר ומתרחק. "ואל תצאי מהחדר, אדאג שיישלחו לך ארוחת בוקר לפה". אני מוסיף ומתקדם אל הדלת, אך אני מסתובב ומתקדם אליה, מוציא מכיס המכנס כרטיס אשראי ומניח אותו על השולחן שבחדרה. "תשתמשי בו אם תרצי להזמין משהו". אני אומר והיא מעבירה את מבטה ממני אל הכרטיס. לעזאזל היא כל כך יפה.
אני לא מחכה לתגובתה ומתקדם בחזרה אל הדלת, פותח אותה ויוצא מהחדר.

אנה –

ישבתי על המיטה בחדר המלון כששמיכה לבנה הייתה הדבר היחיד שכיסה את גופי הערום. לא ידעתי אם לכעוס או לשמוח ממה שקרה פה הרגע.
למה הוא לא רוצה שאני אצא מהחדר?
למה הוא הלך באמצע הלילה?
מה השעה בכלל?

נאנחתי בכבדות ונשכבתי על המיטה. חיוכי עולה כשאני חושבת על לוקה, אבל הוא יורד במהירות כשאני נזכרת שבעוד כמה ימים אני אצטרך להתחתן איתו ולעבור לגור בביתו.
"אין לי כוח.." אני ממלמלת ומתרוממת מהמיטה, מרימה את התחתונים והחזייה שעל הרצפה ולובשת אותם. אני לא טורחת לשים עוד משהו עליי ואני מתקדמת אל השולחן שבחדר, מביטה בכרטיס האשראי שלוקה הניח לפני שהלך אך מתעלמת ממנו ולוקחת את הפלאפון שלי. אני נאנחת שוב כשאני מגלה שהשעה רק ארבע לפנות בוקר.
למה הוא הלך בשעה כזאת? השמש אפילו לא זרחה.
אני ניגשת אל אחת המזוודות שבחדר ומשכיבה אותה על הרצפה, פותחת אותה ומוציאה חצאית וגופיה קצרה שחורה, אני מוציאה גם מטען ומכניסה אותו לשקע שמעל השידה שהייתה בחדר. מכניסה את הפלאפון למטען ומניחה אותו על השידה.
אני לוקחת את הבגדים הזרוקים על הרצפה ומכניסה אותם בחזרה למזוודה, אני מחייכת כשאני נזכרת שוב במה שקרה. אני חייבת להוציא אותו מהראש שלי.

אני לוקחת את הבגדים שהוצאתי מהמזוודה ונכנסת אל חדר האמבטיה שבחדר. מתקלחת במהירות.
לחזור לישון לא הייתה אופציה כי ידעתי שלא אצליח אז לא חיכיתי ועשיתי את מה שאני עושה כמעט בכל בוקר.
אני מנגבת את גופי ומתלבשת, עוטפת את שיערי במגבת ויוצאת מחדר האמבטיה.
אני נשכבת על המיטה ומביטה במנורה הכבויה שבתקרה. מה אני אמורה לעשות כל היום? למה הוא לא רוצה שאצא מהחדר?
התיישבתי על המיטה במהירות והבטתי בכרטיס האשראי שעל השולחן כשרעיון צץ במוחי.
"אני לא נשארת פה כל היום". אני אומרת לעצמי וקמה, זורקת את המגבת שעל ראשי על המיטה ומסרקת את שיערי במהירות. אני מוציאה מהמזוודה תיק צד שחור ושמה בתוכו את הפלאפון שלי, כרטיס החדר ואת כרטיס האשראי.

אולי עדיין יש חושך בחוץ אבל בטוח יש כמה חנויות או מסעדות שפתוחות כרגע.
אני יוצאת מהחדר ויורדת במהירות במדרגות המלון, מגיעה אל לובי המלון. הוא היה ריק, לא היה אפילו מישהו בקבלה. הגיוני לשעה כזאת.
אני יוצאת מהמלון ומסתכלת סביב, שום סימן ללוקה.
הוא לא צריך לדעת שיצאתי מהמלון, אני אקנה כמה דברים ואולי אתקשר אל ריטה מאוחר יותר. אין לו שום זכות להגיד לי מה לעשות, בטח לא אם אני הולכת להיות אישתו לעתיד.
המחשבה הזאת מצמררת אותי אך גם גורמת לי לחייך בו – זמנית. אני מעבירה את ידי בשערי ונושמת עמוק. תשכחי ממנו ליום שלם אנה.
אני אומרת לעצמי ומתחילה ללכת. השמש כמעט ועלתה ויש כמה חנויות בודדות שפתוחות.
היום הזה הולך להיות יום מצוין.

15⭐️