שנאת המאפיה 《1》

פרק 5

לוקה

ישבתי במשרד של קרלו, עצבני ועייף.

היריות נתקעו לי בראש, בום, בום, צרחה.

"15 הרוגים, פאקינג 15 הרוגים!" אמרתי בכעס וזרקתי את הכוס הריקה על הקיר שמולי, היא התנפצה לרסיסים על הריצפה ונאנחתי בכבדות.

אחרי שפינו את כל הגופות וכל האורחים הלכו, אמרתי לקרלו לא לתת לאף עובד ללכת.
קרלו אמר שהמאפיה הרוסית בטח קשורה לזה, אך לא יכולתי לדעת בוודאות, אז חקרתי כל עובד ועובד בעצמי.

חשבתי על ריטה בהתחלה, היא עובדת פה כבר שלוש שנים, קרלו קיבל אותה כשהייתה בת 19. היא ידעה איפה כל דבר ודבר פה.
אך שחקרתי אותה היא עדיין נראתה קצת חיוורת אז רק שאלתי שאלות בסיסיות כמו איפה היא הייתה כשזה קרה ואם היא ראתה משהו, למרות שידעתי את התשובות.

חקרתי גם את סנדרה, עובדת נוספת שהתחילה לעבוד פה לפני 5 חודשים, אבל היא בכתה יותר מלדבר. ולא היו לי את העצבים להקשיב לה אז שחררתי אותה לדרכה.

שאר העובדים לא ידעו כלום, חלק ברחו כשהגיעו האמבולנסים, ואלה שלא ברחו אמרו שהם התחבאו בזמן כל מה שקרה ורק שמעו יריות וצרחות. היו עוד כמה אנשים שיכורים במועדון שלא הספיקו לברוח אחרי שהכל קרה, אז תחקרתי אותם גם. אבל הדבר היחידי שהשגתי זה קללות רצופות, קיא על הרצפה ואנשים זרים עם פנס בעין שלא ענו על השאלות שלי.

רציתי לחקור גם את שני השומרים שהיו מחוץ למועדון, אך הם היו הנרצחים הראשונים. לעזאזל, הכרתי אותם במשך חמש שנים מזוינות .
גם המצלמות לא הראו דבר, כולם נשברו.

מה אני אמור לעשות עכשיו?

שני דפיקות דלת נשמעות כשאני מתרווח בכיסא וזורק את ראשי לאחור.
"כן?" אני אומר ומזדקף בכיסא, מנסה להירגע.

הדלת נפתחה ואנה, הבחורה עם השיער הארוך והשחור נכנסת לתוך המשרד וסוגרת את הדלת. 
אני סורק את גופה שעדיין לבוש בבגדי העבודה של המועדון ואת עיניה האדומות. כנראה בכתה.

"היי, קרלו אמר לי שאתה רוצה לדבר איתי". היא אומרת בקול חלש שאני עדיין מצליח לשמוע ובמבט חצי מושפל.

"כן, שבי". אני אומר לה וכך היא עושה, מתיישבת מולי ושומרת על שתיקה.
היא ישבה בשקט מבלי להגיד כלום, מסתכלת עליי עם עיניה האדומות שמשום מה גם יפות.
"איך את?" שאלתי אחרי כמה שניות שקטות.

"אה.. בסדר". היא אומרת בהיסוס ואני מקמט את מצחי בשאלה.

"בסדר? התרחש פיגוע במקום העבודה שלך ביום הראשון שלך, ואת בסדר?" אני אומר בכעס ומגביה את קולי.

"לא אמרתי שאני שמחה שזה קרה". היא פוערת את עיניה ואומרת, אך משפילה את מבטה במהירות.
אני מביט בה מהופנט כשהיא משחקת עם האצבעות שלה, מנסה לקרוא את ההבעה על הפנים שלה.

"את יודעת מה מוזר?" אני שואל, היא מרימה את מבטה אליי ומקמטת את מצחה. "זה קרה דווקא היום, ביום הראשון שלך כעובדת פה". אמרתי. אני די בטוח שהיא לא קשורה לזה, אף מטומטם לא יעז לעשות את זה ביום הראשון שלו בעבודה. אבל לא יכולתי לקחת את הסיכון, יש בטח עוד כמה אנשים מאחורי זה.
היא מביטה בי עוד כמה שניות שקטות ולא אומרת כלום, אך סוף כל סוף פותחת את פיה ומדברת.

"אני לא קשורה למה שקרה פה, אל תאשים אותי במשהו שלא עשיתי". היא אמרה בכעס כשהיא לא מורידה את עיניה ממני. ואני מרים גבה מהאומץ שלא ידעתי שיש לה.
"אני יכולה ללכת?" היא שואלת.

"את יכולה". עניתי בחיוב והיא קמה מהכיסא, יוצאת מהמשרד במהירות וסוגרת את הדלת אחריה.
אני נשען על גב הכיסא ונאנח.
היו 15 הרוגים ו-7 פצועים.
עצביי רק גברו ונשמתי נשימה עמוקה, מנסה להירגע ללא הצלחה.

לעזאזל עם זה