שנאת המאפיה 《1》

פרק 25

לוקה –

נשענתי על בר הקזינו כשיד אחת בתוך כיס מכנס החליפה שלי ויד אחרת מחזיקה כוס וויסקי. שישה גברים ישבו מסביב לשולחן הפוקר כשהדילר מחלק להם את הקלפים ואני צופה בהם משחקים ובמהלכים שלהם. יכולתי לראות את הקלפים של הגבר שישב מולי עם גבו, שמונה לב אדום ושלוש תלתן שחור, אך לא יכולתי לראות את הקלפים שהדילר פיזר על שולחן הפוקר.

"פולד". הגבר עם גבו מולי אמר אחרי שהגבר לפניו העלה והכניס עוד כסף לקופה. הגבר עם גבו מולי השליך את שני הקלפים שלו הפוכים על השולחן ונשען על גב הכיסא שלו, פורש מהמשחק במהירות אך זאת החלטה טובה, שני הקלפים שלו לא היו עוזרים לו לנצח בכל מקרה.

"לוקה". קול מוכר אמר מצידי וגרם לי להפנות את מבטי אליו. אנטוניו עמד בצד הבר וניגש אליי, עומד מולי ומסתיר את משחק הפוקר שנמשך מולי.

"אנטוניו". אמרתי באדישות ולחצנו ידיים. לא ציפיתי לראות את דוד שלי בקזינו שבבעלותי בשעה מאוחרת בלילה כשהוא חצי שיכור.
"מה אתה עושה פה?" שאלתי והנחתי את כוס הוויסקי הריקה על הבר, מכניס את ידיי לכיסים ולא מוריד ממנו את עיניי.

"עברתי בסביבה, חשבתי להיכנס". ענה. יכולתי לראות שהוא משקר. עיניו היו חצי עצומות ויכולתי להריח את השתייה החריפה ששתה.
"ראיתי את ההזמנה לחתונה שלך. מזל טוב". אמר בחצי חיוך.

"תודה". אמרתי. הוא הבן אדם האחרון שאני רוצה לדבר איתו עכשיו.

"כמובן שאבוא." אמר והנהנתי. הוא עקף אותי וישב לידי בכיסא הבר כשאני עדיין עומד. העברתי את מבטי אל משחק הפוקר שעדיין המשיך עם הרבה כסף בקופה. ישבתי לידו והברמן מזג לו שתייה אחרי שהזמין. "שמעתי על המועדון שלך," התחיל להגיד ורוקן את כוס הוויסקי במהירות. "יש שמועות שאלה הרוסים".

"שמועות נכונות". עניתי.

"טיפלת בהם?" שאל והזמין עוד שתייה לעצמו. לעזאזל אני צריך לגרש אותו.

"אני לא חושב שזה עניינך מה אני עושה". עניתי באדישות והוא הביט בי בכעס.

"כל הנשקים שלך שייכים לי". אמר בכעס. 

"רוב התחמושת שלי הגיעה ממך, אך זאת לא סיבה מספיק טובה שאשתף אותך בעניינים של המאפיה". עניתי, צופה בו שותה עוד כוס ומזמין עוד אחת. "אל תביא לו עוד אחת". אמרתי לברמן.

"כן בוס". הברמן אמר וניגש לשיכור אחר שעל הבר כשאנטוניו עדיין מסתכל עליי בכעס.

"אני חלק מהמאפיה!" אמר בקול גבוה והטיח את ידו על הבר בחוזקה.

"לא אמרתי שלא, אתה חלק מאוד גדול במאפיה, אך לא כל דבר אתה צריך לדעת". אמרתי באדישות, מביט בו בכעס. "ותזכור למי אתה מדבר". הוספתי. הוא רצה להגיד משהו אך שתק ברגע האחרון והשפיל את מבטו. חייכתי חיוך קטן, מרוצה מכך שהצלחתי להשתיק את הכלב הזה.

"מי זאת האנה הזאת שאתה הולך להתחתן איתה?" הוא שאל ומבטו עדיין היה מושפל. התעצבנתי מזה שהשם שלה יצא מהפה שלו.

"היא תהיה אישתי לעתיד, וגם אותה אתה צריך לכבד". עניתי והצבעתי אל הברמן, מזמין כוס וויסקי לעצמי.

"מתי אפגוש אותה?" שאל והעביר את מבטו ממני אל כוס הוויסקי שהברמן הניח מולי. מבט של שיכור מזדיין.

"בחתונה, לא יום לפני". עניתי ושתיתי את התכולה שבכוס. הוא המהם וקם ממקומו.

"אז אני מניח שניפגש בחתונה שלך". אמר והתחיל ללכת אל דלת היציאה. אני צריך לירות בו רק על כך שהפנה לי את גבו לפני שנתתי לו.
התעלמתי ממנו והזמנתי עוד כוס, שותה אותה במהירות. אף פעם לא אהבתי את אנטוניו. כשאבי היה חולה הוא לא ביקר אותו פעם אחד. וכשנפטר, הוא לא טרח לבוא להלוויה שלו, רק התקשר והודיע שלא יוכל לבוא ושהוא מצטער. רציתי לירות בו בכל פעם שראיתי אותו, אך התאפקתי והשתכרתי עד ששכחתי מקיומו.

XXXX

אנה –

השעה הייתה 2 בצוהריים והרגשתי מותשת יותר מתמיד. לבשתי אוברול לבן וגופייה שחורה מתחתיו.
בכל הדירה הקטנה שלי היו ארגזים גדולים שמילאתי אותם בדברים. כמעט כל הדירה הייתה ריקה, זה הזכיר לי את היום שבו עברתי לפה לפני 5 שנים שגם היה ריק, אפילו בלי המיטה והשולחן הקטן.

על הריצפה הייתה מזוודה גדולה שגם בה היו בגדים ועוד כמה דברים. לידה עמדה קופסת נעליים לבנה שבתוכה זוג עקבים לבנות נוצצות לחתונה שקניתי לפני כמה שעות כשכרמלה התקשרה אליי ושאלה אם אני פנויה לקנות נעליים. כמובן שאמרתי כן ויצאתי איתה לקנות אותן. לא שאלתי את ריטה אם היא רוצה לבוא כי לא היה לי נעים, היא חמודה והרגשתי שאני יכעיס אותה.

התיישבתי על המיטה והסתכלתי על הדירה הריקה. מחר בערב אני אמורה לעבור למלון עד יום שני. וביום שני להתחתן עם הבן אדם הכי מפחיד וחתיך שפגשתי בחיי. ואני לחוצה מדיי. תמיד חשבתי שכשאתחתן זה אהיה עם גבר שעובד במקום עבודה קטן ונחמד וכל ערב נשב ביחד בספה ונצפה בסרט מטומטם ונצחק ביחד מכל שטות, ובסופי שבוע ניסע לחופשות ביחד או שנבקר את ההורים שלנו.
אבל עכשיו אני מתחתנת עם בן אדם שכל משפט שלו גורם לי להצטמרר מפחד. וגם אין הורים לבקר.

נאנחתי בכבדות ונזרקתי על המיטה, נושמת עמוק ומתייאשת מהמציאות שאני בתוכה.

15⭐️?