שנאת המאפיה 《1》

פרק 12

לוקה -

ישבתי במשרד שלי על אחת הספות והשענתי את ראשי עליה, בידי הייתה כוס וויסקי, הצמדתי אותה לשפתיי ולגמתי ממנה. כבר הייתי רגיל לטעם השרוף בגרון אחרי שלוש כוסות.
השעה הייתה 9 בערב, שעה דיי מוקדמת בשביל לשבת בספה עם כוס וויסקי ביד, כך לפחות אבי אמר לפני שנפטר.

היום היה עמוס, הרבה שיחות טלפון מכמה אנשים שניסו להבין מה קרה במועדון אתמול בלילה. ביקרתי גם בחייל הרוסי שהיה במרתף, הוצאנו ממנו קצת מידע על בוריס, ראש המאפיה הרוסית. החייל אמר שלבוריס יש ילד בן 27 בשם דימה, קטן ממני בשמונה שנים.

דלת המשרד נפתחה וקרלו נכנס ועמד מולי כשבידו יש דף. העברתי את מבטי בין הדף אל קרלו והרמתי גבה.
"מה אתה רוצה?" שאלתי אותו באנחה והזדקפתי, הצמדתי את הכוס לשפתיי ולגמתי את כל מה שהיה בתוכה. הנחתי את הכוס הריקה על השולחן והתרווחתי שוב בספה, מחכה שקרלו יגיד משהו.

"נשלחו 17 חיילים לפני 8 שעות לרוסיה, הם ביצעו שם פיגוע בבית מלון, יש חמישה הרוגים". הוא אמר באדישות וצמצמתי את עיניי לעברו.

"למה אתה אומר לי את זה רק עכשיו?" שאלתי אותו בכעס.

"אמרתי לך שאני מטפל ברוסים," הוא ענה בחצי חיוך והתיישב ליידי. "ביררתי לך על אנה". הוא הוסיף.

"מה מצאת?" שאלתי אותו במהירות. אני חייב לדעת עליה הכל, היא ניראת כמו מישהי שמחביאה הרבה דברים מתחת לפרצוף היפה שלה.

"היא בת 25, היא נולדה באיטליה אך עזבה עם הוריה למרוקו כשהייתה בת 5. כשהיא הייתה בת 13 אמה טבעה, אחרי 7 שנים אביה התאבד," הוא אמר וזרק את הדף על השולחן מולי. "פה כתוב שאביה היה על סמים מאז שאמה טבעה, כתוב גם שחודשיים אחרי שאביה התאבד היא חזרה לאיטליה." הוא הוסיף.
ישבתי בשקט ולא אמרתי מילה, מנסה לעכל את מה ששמעתי הרגע.
לא ציפיתי לזה, אנה ניראתה ילדה תמימה שרק מחכה להתקשר לאמא שלה ולספר לה את כל מה שקרה לה כל יום, אך כניראה שזה לא נכון.
"טוב, אתה לא מגיב," קרלו אמר וקם מהספה. "אני הולך, בהצלחה לגרום לה להתחתן איתך". הוא הוסיף והלך לכיוון הדלת.

"חכה," אמרתי והוא נעצר. "פעם הבאה שאתה מתכנן משהו נגד הרוסים אני רוצה לדעת מזה". אמרתי בכעס והוא חייך אליי.

"כן המפקד". הוא אמר בשעשוע ויצא מהמשרד, גילגלתי את עיניי ונאנחתי.
לקחתי את הדף שהיה מונח על השולחן והתחלתי לקרוא אותו.

בדף היה רשום עליה ועל הוריה, על חבריה הקרובים שנישאר במרוקו כשהיא חזרה לאיטליה. היו כל מיני תמונות שלה ושל הוריה, אך חייכתי לתמונה אחת של אנה לבושה בשמלה אדומה קצרה ללא כתפיות ומחייכת.                     בהמשך הדף היה רשום איפה היא גרה, אך קימטתי את מצחי בבלבול כשראיתי שכתוב שהיא כלסטרופובית.

"אז איך היא לעזאזל גרה לבד?" שאלתי את עצמי בקול ונאנחתי, יכול להיות שיש לה חבר.
הוצאתי את הפלאפון מכיס המכנס שלי ופתחתי אותו, גללתי באנשי הקשר וחיפשתי את המספר של אנה, כשמצאתי חייגתי אליו והצמדתי את הפלאפון לאוזניי בזמן שאני קם מהספה ומתחיל ללכת ברחביי המשרד כשיד אחת שלי בתוך כיס המכנס.

"הלו?" הקול של אנה נשמע מהפלאפון וחייכתי.

"שלום אנה".

5 כוכבים ונמשיך ⭐️