אנה -
ישבתי מול לוקה במשך כמעט שעה כשאני לא מבינה מה קורה. הוא רוצה שאני אתחתן איתו, נורמאלי ביותר. בן אדם שאני בקושי מכירה מאיים שאני אתחתן איתו, לא נשכח את העובדה שעבדתי במועדון שלו שעבר פיגוע בדיוק ביום הראשון שלי, אהה והוא גם ראש המאפיה האיטלקית.
הייתי צריכה להישאר בבית.
"למה?" שאלתי אותו כמה שניות אחרי האיומים וההסברים שלו.
"למה מה?" הוא שאל בחזרה.
"למה דווקא אני?"
"אל תישאלי שאלות מיותרות". הוא אמר וגלגל את עיניו כך שהתעצבנתי עוד יותר.
"זאת לא שאלה מיותרת". אמרתי בעצבים. "אני לא יודעת מה אתה רוצה אבל אני ממש לא הולכת להתחתן איתך או כל דבר אחר מפגר שאתה רוצה". הוספתי בכעס וקמתי ממקומי, הוא קם ישר אחריי במהירות. לקחתי את התיק שלי ויצאתי מהמרפסת, הסתכלתי מצדדי בזמן שאני יורדת במדרגות המסעדה שמשום מה הייתה ריקה.
עברתי בהליכה מהירה את כל השולחנות הריקים במסעדה והתקדמתי לדלת, ניסיתי לפתוח אותה אך היא הייתה נעולה. הסתובבתי לאחור אך ראשי נתקע בגוף קשיח.
"את לא הולכת לשום מקום אנה". לוקה שעמד מולי אמר.
הרמתי את ראשי עליו באיטיות. אלוהים למה הוא כזה גבוה. הוא חייך אליי חצי חיוך שרמנטי ובלעתי את רוקי בפחד, מה שגרם לו לצחוק.
אלוהים, הוא כל כך חתיך כשהוא צוחק.
"אני לא מתכוונת להתחתן איתך, מצטערת, תחפש מישהי אחרת".
"אין לך ברירה, זה או להסכים או להיות הומלסית לכל חייך". הוא ענה בחיוך. אני כל כך שונאת אותו.
"אני מעדיפה להיות הומלסית". עניתי בכעס והוא צחק.
"החיים שלך יכולים להיראות זהב איתי". הוא אמר.
"החיים שלי זהב גם בלעדייך, תודה".
"באמת? בלי הורים, עם קלסטרופוביה?" הוא אמר ופערתי את עיני. הוא התקדם אליי יותר באיטיות וליטף את פניי עם מפרק אצבעו.
"מה?" שאלתי בפה פעור והוא העביר את אצבעו על כל פניי שהעבירה בי צמרמורת. הוא לא הסתכל בעיניי, אלה בחן את פניי ואז את גופי וחייך.
"אני יודע הכל אלייך, את לעולם לא תצליחי לברוח, מצטער".
"אתה פסיכופט".
"ואת עקשנית".
"אני לא מכירה אותך!" אמרתי בקול גבוה ובכעס.
"אמרתי לך, את תכירי, רק קודם את צריכה לחתום על כמה דברים". הוא אמר באדישות אך בחיוך.
איך הוא יכול להיות כל כך רגוע? אלוהים אני ממש שונאת אותו.
"לחתום על מה?" שאלתי והוא הגדיל את חיוכו.
"זה אומר שתתחתני איתי?" הוא שאל בחיוך ועדיין ליטף את פניי, מה שבכלל לא הפריע לי.
"לא". עניתי במהירות.
"בטוחה?" הוא שאל והוריד את ידו במורד גופי ונעצר ליד מפשעתי, הוא הרים את השמלה שלבשתי קצת וליטף את יריכיי.
"מה אתה עושה?" שאלתי בקול חלש וליבי פעם בחוזקה.
הוא התקדם אליי יותר והתרחקתי, אך זה לא עזר כי גבי נתקע בדלת הנעולה כשהשפתיים של לוקה מרחק נגיעה ממני.
לפתע הוא הכניס את אצבעותיו על החוטיני שלבשתי ונשימתי נעצרה כשהוא התחיל לעסות את הדגדגן שלי שנהיה רטוב. עצמתי את עיניי ונשמתי עמוק והוא המשיך, הוא נצמד אליי יותר והרגשתי את הזיקפה שלו בבטני. הוא קבר את פניו בצווארי ונשק לו.
"זה עדיין לא?" הוא לחש לאוזניי והכניס לתוכי שני אצבעות באיטיות. גנחתי גניחה חלשה והוא המשיך לנשק את צווארי בזמן שהוא מוציא את אצבעותיו ממני ומחזיר, אך לפני שהספקתי לגמור על אצבעותיו הוא הוציא אותם במהירות והתרחק ממני. הוא עדיין עמד קרוב אך פחות ממקודם. הוא חייך אליי והרגשתי את פניי מאדימות יותר ממה שממקודם.
נשימתי התחילה לחזור לעצמה והשאלה שמה לעזאזל קרה פה הרגע עברה בראשי כמה וכמה פעמים.
"בשבילי זה כן, מחר בבוקר קרלו יבוא אליך, הוא יסיע אותך לביתי, ניפגש שם ונדבר על כל שאר הדברים". הוא אמר במהירות והוציא מפתח מכיס המכנס שלו והתקרב אליי שוב אך הפעם בשביל לפתוח את הדלת. הוא פתח את הדלת ויצא מהמסעדה במהירות. "לילה טוב". הוא אמר ונעלם מהראייה שלי, עמדתי שם קפואה ולא מבינה מה לעזאזל קורה.
5 כוכבים ונמשיך⭐️
YOU ARE READING
שנאת המאפיה (1)
Romantizmסיפורם של לוקה ואנה הרגשתי מתה. כשראיתי את טיפת הדם הראשונה ידעתי שזה הסוף. אין לי עוד שום דבר. והכי גרוע, זה היה בגללו.
