לוקה -
החניתי את המכונית בחניון של הבניין של אנה ויצאתי ממנו במהירות, ממהר אל המדרגות ועולה אותם. זכרתי איפה היא גרה מהפרטים שקרלו הביא לי כשביקשתי ממנו לחקור לי עליה.
הגעתי לדירתה ודפקתי בחוזקה על הדלת, אך שום מענה. דפקתי שוב, הפעם יותר חזק, ולמזלי הדלת נפתחה באיטיות.
אנה עמדה מולי בגופייה ומכנסיים קצרים ומבט מבולבל.
"לוקה?" היא שאלה. הקלה הציפה את גופי כשהבנתי שלא קרה לה כלום. "הכל בסדר?" היא שאלה אותי אך לא אמרתי דבר, מנסה להבין מה למה לעזאזל צילמו אותה ואת ריטה.
"לוקה?" היא אמרה שוב בקול חלש יותר.
"הכל בסדר?" שאלתי אותה בדאגה אך עדיין באדישות.
"לא יודעת תגיד לי אתה, הכל בסדר?"
"אני יכול להיכנס?"
"אה.. כן". היא ענתה בהיסוס ופינתה לי את הדרך לתוך ביתה ונכנסתי.
הבית שלה היה קטן, כמו חדר במלון. מיטה מוצמדת לקיר שמולה טלוויזיה וחלון גדול בצד שהיה פתוח והכניס רוח פנימה, שולחן קטן שעליו מגש פיצה, שני כיסאות עץ ומטבחון קטן שלידה הייתה דלת, כניראה שירותים.
"הכל בסדר?" היא שאלה והפניתי לה את מבטי. היא ניראתה טוב מדיי, שיערה השחור והארוך היה רטוב והתפזר מאחורי גבה.
"הכל מצוין". עניתי בחיוך קטן והיא קימטה את מצחה.
"אז למה אתה פה?" היא שאלה.
"אסור לי לבקר את אשתי לעתיד?" שאלתי. מתגרה בה.
"מה אתה רוצה לוקה?" היא שאלה בחוסר סבלנות ונאנחה.
"אנחנו צריכים להכיר זוכרת? אז בואי נכיר". אמרתי והתיישבתי על כיסא העץ מולה. היא הסתכלה עליי בהפתעה ובכעס אך נאנחה והתיישבה מולי.
"מה אתה רוצה?" היא שאלה בעייפות.
להצמיד אותך לקיר ולזיין את התחת הקטן שלך
"להכיר אותך, אני יודע שגם את רוצה". עניתי, עדיין מחייך אליה.
"זה חייב להיות עכשיו? אני עייפה ורעבה".
"אז בואי נאכל". עניתי והצבעתי על מגש הפיצה עם ראשי.
"טוב.." היא ענתה אחרי כמה שניות של שקט שרק הסתכלנו אחד על השני ופתחה את מגש הפיצה, היא הוציאה ממנו שני משולשים והגישה לי אחד מהם, לקחתי אותו מידה ובחנתי אותו.
"זה רק פיצה.." היא אמרה והסתכלתי עליה. היא הסתכלה עליי גם כשהיא אוכלת את המשולש שלה.
יכולתי להסתכל עליה ככה שעות.
קירבתי את הפיצה אל פי ונגסתי בו, בשוק עד כמה הוא טעים. הפעם האחרונה שאכלתי פיצה כזאת הייתה כשאני וקרלו היינו שיכורים בתאילנד אחרי קרב יריות שבו ניצחנו וחגגנו אותו עם פיצה.
"תתחיל". אנה אמרה והסתכלתי עליה במבט שואל.
"להתחיל מה?" שאלתי.
"אמרת שנכיר, אז תתחיל, אני רוצה להכיר אותך". ענתה.
"לוקה לוקיני, בעלך לעתיד, בן 35 ומאוד אוהב פיצה". עניתי בגיחוך קל ונגסתי בפיצה שוב.
היא צחקה. מה שגרם לתחושה מוזרה בגוף שלי.
"תספר על ההורים שלך". היא אמרה בחיוך.
"אבא שלי נפטר לפני כמה שנים ממחלה ואימי מתה בלידה שלי". עניתי במהירות וחיוכה נעלם.
יופי אידיוט, גרמת לה להפסיק לחייך.
"אני מצטערת". היא אמרה בקול חלש וחרטה בעיניה.
"זה בסדר, עכשיו את, מה עם ההורים שלך?" שאלתי, מנסה להעביר את הנושא עליה. למרות שידעתי כמעט הכל עליה, רציתי להמשיך את השיחה הזאת איתה.
"אה.. זה סיפור ארוך". ענתה.
"יש לנו את כל הלילה". אמרתי בחיוך והיא חיבקה את גופה. "קר לך? אפשר לסגור את החלון". אמרתי לה והצבעתי על החלון הפתוח מעל המיטה שלה.
"לא, זה בסדר". היא סירבה במהירות וקימטתי את מצחי.
"זה בגלל הכלסטרופוביה?" שאלתי והיא קימטה את מצחה בבלבול. "תספרי לי על זה".
"על מה?" שאלה.
"על הכלסטרופוביה".
"זה מסובך". ענתה בגיחוך קטן.
"אני בטוח שאבין". עניתי ונשענתי לאחור.
"אני פשוט מפחדת להיות במקומות סגורים לבד". אמרה בהיסוס.
"את לא לבד עכשיו, את איתי". אמרתי וקמתי מהכיסא, ניגש אל החלון וסוגר אותו. התיישבתי בחזרה מולה והיא הסתכלה עליי מופתעת.
"איך אתה בכלל יודע שאני כלסטרופובית? אה נכון, שכחתי שאתה יודע הכל". היא שאלה אך תיקנה את עצמה במהירות וצחקתי. היא צחקה איתי ופאק.
היא כל כך יפה.
YOU ARE READING
שנאת המאפיה 《1》
Romanceסיפורם של לוקה ואנה הרגשתי מתה. כשראיתי את טיפת הדם הראשונה ידעתי שזה הסוף. אין לי עוד שום דבר. והכי גרוע, זה היה בגללו.
