שנאת המאפיה 《1》

פרק 13

אנה -

ניגבתי את ידיי הרטובות במגבת המטבח שהייתה מונחת על השיש, הנחתי את המגבת חזרה והלכתי לכיוון המיטה שלי.

הבית שלי לא היה גדול, לא היו בו חדרי שינה. בסלון יש מיטה ומולה טלוויזיה, גם שולחן קטן וארון, שירותים קטנים אך הספיקו לי ומטבח קטן ונחמד. לא הייתי מבשלת המון, בדרך כלל הייתי מזמינה כך שלא הפריע לי שהמטבח שלי קטן יותר מבתים אחרים, לא התלוננתי.

נשכבתי במיטה על הגב והסתכלתי על התקרה. היום הזה היה מתיש, חוץ מזה שהלכתי עם ריטה לבית קפה, הרבה זמן לא הלכתי לבית קפה עם חברה כך שממש התרגשתי.
דיברנו המון, היא סיפרה לי על האנמיה שלה ועל זה שהיא עזבה את הבית שלה בגיל 17 ועברה לגור בפנימיה ואחרי שנה היא עזבה את הפנימיה והתחילה לגור בבית שלה לבד, היא סיפרה שהיא התחילה לעבוד בבתי קפה באיזור וזה הספיק לה ואז יום אחד היא החליטה שבא לה שינוי אז היא הלכה לחפש עוד עבודה, וכך היא הגיעה למועדון L.K, המועדון של לוקה. היא אמרה שקרלו היה ממש נחמד איתה והכל הלך מצוין ושהיא עובדת שם כבר 3 שנים. רציתי שהיא תספר לי עוד על מה שקרה לה ולקרלו אבל לא רציתי להכעיס אותה, היא ניראתה עצבנית כשדיברה עליו.
דיברנו בערך שעה, אני סיפרתי לה על משפחתי ועל זה שעברתי למרוקו בגיל 5 וחזרתי.
כשנפרדנו הבטחנו שנעשה את זה שוב, ובאמת רציתי, הייתי רגילה לשבת עם חברות שלי במרוקו בכל מיני מסעדות או גני שעשועים אך כשחזרתי לאיטליה לא הכרתי אף אחד כך שרוב הפעמים עשיתי את זה לבד או בבית.

אחרי שחזרתי הביתה ניסיתי להתקשר לכמה מקומות עבודה ולשאול אותם אם הם צריכים עובדים, אך כולם מלאים בעובדים ולא צריכים עוד אחד. התייאשתי אחרי השיחה השלישית. מחר בבוקר אני אצא שוב ואחפש עבודה.
הפיצויים ששלחו לי מהמועדון על מה שקרה היו מספיקים לי לפחות לחודשיים לשכר הדירה, אך לא רציתי לשבת בבית ולא לעשות כלום ואז ברגע האחרון למצוא עבודה, אז החלטתי שאני אמצא עבודה והכסף ששלחו לי אהיה לבזבוזים, והיה שם המון כסף.

התרוממתי לישיבה על המיטה וכיסיתי את עצמי בשמיכה, החלון שליד המיטה שלי היה פתוח והכניס הביתה אוויר קר, אבל לא יכולתי לסגור אותו, ידעתי שבשנייה שאני אסגור אותו אני ארגיש שהבית נהיה קטן וקטן יותר.

לקחתי את שלט הטלוויזיה והדלקתי אותה. העברתי בין הערוצים עד שהתייאשתי וחזרתי לחדשות.
צפיתי במשך כמה דקות והרגשתי שעיניי נסגרות לבד, אך לפתע הפלאפון שלי צלצל.

הרמתי את הפלאפון והסתכלתי עליו.

מספר חסום.
לענות, לא לענות.
עניתי.

"הלו?" עניתי.
"שלום אנה". קול מוכר אמר.
"מי זה?" שאלתי.
"לוקה, זוכרת אותי?" הוא אמר ונאנחתי, שכחתי שנתתי לו את המספר שלי.
"היי כן סליחה, לא שמרתי אותך באנשי קשר". אמרתי במהירות והזדקפתי על המיטה.
"אני צריך לדבר איתך". הוא אמר אחרי שגיחך.
"על מה?" שאלתי.
"את פנויה מחר?" הוא שאל בחזרה.
"מה?" שאלתי וקימטתי את מצחי בבילבול.
"בואי ניפגש מחר בערב לארוחה, אני אשלח לך את השם של המסעדה, מסכימה?" הוא שאל.     מה הוא רוצה ממני?
"אהה, כן.. בסדר.., אתה יכול להגיד לי על מה נדבר לפחות?" שאלתי בגימגום.
"ניפגש מחר ותביני, לילה טוב". הוא אמר במהירות וניתק.

הסתכלתי על הפלאפון המכובה שלי בבילבול, מה זה היה עכשיו?
פתחתי את הפלאפון ונכנסתי לצ'אטים, שני הודעות שלא נקראו.

'ניפגש מחר בערב בשעה 9 במסעדת אברוסיה'.

'אל תשכחי לשמור אותי באנשי הקשר שלך'.

הסתכלתי על שני ההודעות במבט מבולבל. מה הוא רוצה ממני, אני בקושי מכירה אותו.
נכנסתי לגוגל וחיפשתי את המסעדה במהירות. פערתי את עיניי לתוצאות.

זאת מסעדה מפוארת שמשקיפה על על כל רומא.
נאנחתי לשורה התחתונה.
קוד לבוש - שמלות ערב וחליפות.
מאיפה אני אביא עכשיו שמלת ערב מושקעת למקום כזה?

כיביתי את הפלאפון אחרי שהוספתי את לוקה לאנשי הקשר שלי בשם 'לוקה'.

נשכבתי בחזרה על המיטה וחשבתי לעצמי, על מה הוא רוצה לדבר?
אנחנו בקושי מכירים.

7 כוכבים ונמשיך⭐️