פרק 32

578 25 0
                                    

אנה –

"אפשר לדעת מה חשבת לעצמך כשיצאת מהמלון ללא רשותי?" קולו של לוקה נשמע מצידי אך אני מתעלמת ממנו וממשיכה להביט מחוץ לחלון הרכב. "את מתעלמת ממני עכשיו?" הוא שואל ואני מרגישה את מבטו עובר מהכביש אליי ובחזרה.
שנאתי את איך שהוא דיבר אליי ואת הרגשות הקרות שלו כלפיי. לא רציתי לדבר איתו כרגע, לא רציתי בכלל לשבת בתוך המכונית המפוארת שלו כשהוא יושב מצידי ונוסע במהירות, אך לא הייתה לי ברירה. אם אני לא יכולה לברוח מפה כרגע אז לפחות לא לדבר איתו.
"אנה!" אני שומעת אותו צועק את שמי ואני קופצת בבהלה במושב הנוסע ומביטה בו.

"הבהלת אותי". אני אומרת בכעס ונשענת על גב המושב, משלבת את זרועותיי ומביטה קדימה בכביש.

"מה יש לך היום?" הוא שואל אך אני לא עונה. "לעזאזל איתך, תעני". הוא אומר בכעס ואני מביטה בו.

"תתנצל". אני אומרת בפתאומיות והוא מביט בי לשנייה.

"מה?"

"תתנצל". אני חוזרת על דבריי שוב.

"למה שאני אתנצל?" הוא שואל בבלבול וכעס נשמע בקולו.

"אתה מדבר אליי כאילו אני עובדת אצלך". אני אומרת בכעס ולא מורידה את מבטי ממנו. אך עיניי בוגדות בי כשהן סורקות את גופו שנשען על גב המושב שלו, יד שמאל שלו מחזיקה בהגה שמולו והיד השנייה נחה לה על ברכיו כשהן פתוחות לרווחה, נותנות לי הזדמנות להציץ בשרירי רגליו העצומים.

"אני מדבר אלייך מצוין, ואם כבר את זאת שאמורה להתנצל". הוא אומר באדישות ואני מקמטת את מצחי.

"אני? על מה?"

"את לא היית אמורה לצאת מהמלון, היית צריכה להישאר שם כמו שאמרתי לך". הוא אומר ולא מסיט את מבטו מהכביש.

"מה אני אמורה לעשות שם כל היום? להשתעמם למוות?" אני אומרת בכעס ומגביה את קולי טיפה.

"זה לא משנה".

"זה כן משנה, אני לא מתכוונת להעביר יום שלם בתוך חדר במלון מבלי לעשות כלום ואתה יודע שאני צודקת". אני אומרת ומניפה את ידיי באוויר בכעס. "ועכשיו תתנצל". אני מוסיפה.

"לא יקרה". הוא אומר בגיחוך ומכעיס אותי יותר. אני לא מורידה את מבטי ממנו כל שאר הנסיעה עד שאנחנו מגיעים למלון. הוא מחנה את הרכב ומביט בי. "צאי". מצווה עליי.

"לא יקרה". אני מחזירה לו באדישות ומביטה קדימה. הוא נאנח בכבדות ויוצא מהרכב, טורק את הדלת בחוזקה ומתקדם אליי. הוא פותח את הדלת של הצד שלי ומביט בי בכעס.

"צאי". הוא מצווה עליי שוב בכעס ואני מתעלמת ממנו, מצפה שהוא יתנצל בשביל שאצא. אך במקום לעשות זאת הוא רוכן לעברי ומוריד לי את החגורה.

"מה אתה..." לפני שאני מצליחה לגמור את המשפט שלי הוא מרים אותי במהירות מהמושב ומניח אותי על כתפו. "היי! מה ניראה לך שאתה עושה?!" אני אומרת בכעס ומזיזה את רגליי בפראות. "תוריד אותי חתיכת מטומטם!" אני צועקת ומרביצה לגבו אך הוא מתעלם ממני.

שנאת המאפיה 《1》Where stories live. Discover now