שנאת המאפיה (1)

פרק 18

לוקה -

"בבקשה לא.." מריו אמר שוב בקול חלש וצרוד.
לפני שעתיים הגיע הבשורה שמריו, מאפיונר אחד, גנב מאתנו כמות גדולה של הרואין ומורפין ומכר אותם.
שני חיילים שלי מצאו את הכסף אך הסחורה כבר נמכרה, כך שהוריתי להם להביא את מריו אל המרתף שבביתי. ועכשיו, עמדתי מולו כשהוא יושב על כיסא וכולו מרוח בדם.

"תגיד לי איפה הסחורה וכל זה ייגמר". אמרתי לו והצמדתי את הסכין שבידי אל ביטנו, מכניס אותה לתוכו באיטיות ונהנה מהצרחות שלו.
הוצאתי את הסכין באיטיות והדם זלג ממנו במהירות. הוא בכה וצרח, מה שגרם לי לגחך.
"אתה מתכוון להגיד לי?" שאלתי אותו ומשכתי בשערו כך שיביט בי.

"בבקשה.. יש לי משפחה". הוא אמר בקול צרוד והדמעות זלגו לו מהעיניים.

"ולי יש זמן יקר שאתה מבזבז כרגע". אמרתי. "איפה הסחורה?" שאלתי שוב אך הוא לא ענה, רק הסתכל עליי במבט עצוב.
נאנחתי ופניתי אל ברונו. "אל תצא מפה עד שהוא לא אומר איפה הסחורה". אמרתי לו והוא הנהנן.
יצאתי מהמרתף ועליתי אל המשרד שלי, לא מופתע לראות את קרלו יושב על הספה ומתעסק בפלאפון שלו.

"נו, הוא אמר משהו?" הוא שאל והכניס את הפלאפון לכיס המכנס שלו כשישבתי בכורסא מולו.

"לא, הבן זונה שותק". עניתי בעצבים. "דיברת עם כרמלה?" הוספתי בשאלה. לפני כמה שעות ביקשתי מקרלו להודיע לכרמלה, אחת העובדות, לארגן את כל הדברים לחתונה שלי ושל אנה.

"כן, היא תסדר הכל," ענה. "עכשיו תגיד לי מה עבר לך בראש שבחרת להתחתן עוד שבוע?" הוא שאל ושילב את אצבעותיו.

"צריך לעשות את זה כמה שיותר מוקדם". עניתי ושפשפתי את עיניי בעייפות.

"למה, כדיי שהיא לא תברח לך?" הוא שאל בגיחוך.

"בדיוק". עניתי והוא הוריד את החיוך במהירות והרים גבה לעברי.

"טוב, שמח בשבילך," הוא אמר במהירות. "מריה נכנסה לפה לפני שהגעת, היא הביאה כמה מעטפות". הוא הוסיף והתרומם מהספה, ניגש אל השולחן שלי וחוזר שבידו מספר מעטפות. הוא התיישב בחזרה על הספה והתחיל לפתוח אותם אחד אחד.
"הינך מוזמן למסיבת יום ההולדת של אליינה לוקיני". הוא אמר כשהוציא דף מתוך המעטפה הראשונה שפתח ועבר למעטפה הבאה.
אליינה היא אישתו של אנטוניו, אחיו של אבי. הם התחתנו כשאבי היה חולה ולא היה יכול לבוא לחתונה שלהם. אנטוניו אף פעם לא אהב את אבי, כשסבי בחר באבי להיות ראש המאפיה האיטלקית אנטוניו שנא אותו יותר.
קרלו פתח את המעטפה הבאה והוציא ממנה תמונה אך לא אמר כלום רק קימט את מצחו בכעס.

"מה קרה?" שאלתי והוא הגיש לי את התמונה. לקחתי את התמונה ופערתי את עיניי בכעס. תמונה של אנה וריטה בבית קפה ביחד. "מה זה לעזאזל?!" שאלתי בכעס וקמתי מהספה במהירות וקרלו קם אחרי.

"אלו בטח הרוסים, בני זונות". אמר קרלו והוציא את הפלאפון שלו מהכיס. "אני נוסע אל ריטה". אמר ולא חיכה לתגובתי ויצא מהמשרד כשהוא מצמיד את הפלאפון אל אוזנו.
הוצאתי את הפלאפון מהכיס גם וחייגתי במהירות אל אנה אך היא לא ענתה, ניסיתי עוד פעם אך עדיין שום מענה. לא חיכיתי עוד ויצאתי מהמשרד, ממהר לצאת מהבית אל המכונית ולנסוע עליה.

אנה -

יצאתי מהאמבטיה כשמגבת לבנה עוטפת את שיערי הרטוב ומגבת אחרת עוטפת את גופי הערום. פתחתי את ארון הבגדים והוצאתי גופייה שחורה ומכנס קצר דק, לובשת אותם במהירות וזורקת את המגבות הרטובות על המיטה. ניגשתי אל השולחן הקטן שהיה עליו מגש פיצה שמילא את הבית בריח שלו, אך לפני שהתחלתי לאכל פתחתי את הפלאפון שלי ושני הודעות צצו לי במסך.

22:32: 'לוקה' שני שיחות שלא נענו.

קימטתי את מצחי בבלבול, למה הוא התקשר?
התכוונתי להתקשר בחזרה אך דפיקה חזקה בדלת עצרה אותי. הסתכלתי על הדלת של הדירה ועמדתי קפואה ליד השולחן. עוד דפיקה נשמעה אך הפעם חזקה יותר. ניגשתי אל הדלת ופתחתי אותה באיטיות, מופתעת לראות את לוקה במבט כועס אך לחוץ מולי.

"לוקה?"

⭐️