שנאת המאפיה 《1》

פרק 16

לוקה -

השעה הייתה 1 בלילה, ישבתי מול המחשב במשרד שלי ולא הפסקתי לחשוב עליה.
חזרתי לביתי לפניי שעתיים, עשיתי סיבוב קצר בחדר הכושר והתקלחתי בזריזות והתחלתי לעבוד, אך היא עדיין לא יצאה מראשי. הגניחה החלשה שלה הייתה תקועה בראשי, וכמה שרציתי לשמוע יותר מזה, התאפקתי לא לצאת מהבית, לנסוע אליה ולגרום לה לצרוח את שמי עד שלא תצליח ללכת.

ניסיתי שוב להתרכז והבטתי במחשב מולי, עניתי על כמה מיילים ואז חזרתי להסתכל על מצלמות האבטחה בכמה מועדונים, שבאחד מהם קרלו היה כרגע.
עברתי על המצלמות בפעם האחרונה וסגרתי את המחשב כשהבנתי שהכל רגוע.
השענתי את ראשי לאחור והסתכלתי על התקרה. הרצתי במוחי את כל מה שקרה היום וחייכתי כשנזכרתי באנה. באצבעות שלי נכנסות אליה שוב ושוב ואת הגניחה החלשה שלה, מה שהעמיד את החבר שלי במהירות.
לא חיכיתי עוד ומיהרתי למקלחת בחדרי, פשטתי את בגדיי ונכנסתי, מכוון את המים לקרים ונותן לגופי להתקרר, מקווה שירגיע את החבר הגדול, אך זה לא קרה, ויותר גרוע, היא עדיין הייתה בראשי, אז עשיתי את מה שמתבגר בן 17 עושה בלילות.

"פאק.." אני אומר בקול חלש בזמן שהגניחה שלה בלופים בראשי ואני גומר לתוך האמבטיה שזורמת עם המים.

מה לעזאזל היא עשתה לי?

נשכבתי במיטה אחרי שניגבתי את גופי ומגבת לבנה כיסתה את גופי התחתון.

מחר אני אפגוש את אנה שוב, אגרום לה לחתום על כמה מסמכים שיבהירו לה שהיא שלי. כבר אמרתי לקרלו שיביא אותה מחר בשמונה בבוקר, אהיה לנו הרבה על מה לדבר, אצטרך לעשות לה סיור בבית החדש שלה. רק המחשבה עליה ישנה איתי במיטה גרמה לי לחייך.
קמתי מהמיטה והתלבשתי שוב, יש עוד כל כך הרבה דברים לעשות.

××××××

אנה -

קפצתי בבהלה כשדפיקה חזקה נשמעה, עצמתי את עיניי במהירות כשהאור מהחלון פגע בי ללא הכנה מוקדמת. שפשפתי את עיניי והדפיקה נשמעה שוב.
התרוממתי מהמיטה באיטיות וצעדתי על הדלת, על הדרך נתקעת בשולחן.
פתחתי את הדלת ולהפתעתי קרלו עמד מולי עם מבט עצבני.

"בוקר טוב אנה". הוא התחיל לומר בקול עצבני. "את אמורה להיפגש עם לוקה עכשיו". הוא אמר. שכחתי מזה.

"מה.. אה כן, אני.." התחלתי להגיד אך הוא קטע אותי.

"אחכה לך למטה בחניון, תזדרזי". הוא אמר, הסתובב והלך. סגרתי את הדלת בחוזקה ורצתי אל השירותים, שוטפת את פניי במהירות ומצחצחת שיניים. לבשתי גינס שחור ארוך רחב וחולצה לבנה חלקה שנצמדה לגופי, סידרתי את שיערי עם ידיי והכנסתי את הפלאפון שלי לכיס הגינס.
יצאתי מהבית ונעלתי את הדלת, יורדת במדרגות הבניין ויוצאת אל החניון, וכשיצאתי מהבניין הבחנתי בלוקה נשען על רכב ספורט שחורה ומתעסק בפלאפון שלו. ניגשתי אליו והוא הביט בי כשהבחין בי.
"הגעת, בואי". הוא אמר, עדיין עצבני. הוא פתח את דלת מושב הנוסע וסימן לי עם ראשו להיכנס. נכנסתי במהירות וחגרתי את החגורה כשהוא סגר את הדלת ונכנס גם הוא אל המכונית.

"סליחה שלא הייתי מוכנה, שכחתי שהיינו אמורים להיפגש עכשיו". אמרתי כשהוא התחיל לנסוע. הוא לא הגיב, אפילו לא הנהן, מה שהכעיס גם אותי קצת. חשבתי שהוא הנחמד מבין שניהם.
הנסיעה הייתה קצרה, בערך 15 דקות, אך זה הרגיש נצח כשאת רעבה ועייפה.

השעה הייתה כמעט שמונה, למה הוא בחר להיפגש כל כך מוקדם בבוקר?

כשקרלו עצר את הרכב ויצא ממנו יצאתי גם אני, ופי נפתח לרווחה כשהבחנתי בבית מולי.
אפילו לא בית, אחוזה, ארמון, מה שתירצו, זה היה ענקי, המון חלונות, המון עצים מסביב לבית, שומרים בכל מקום, דלת ענקית שבטח קשה מאוד לפתוח.
"בואי". קרלו אמר והתחיל ללכת אל הבית והלכתי אחריו. כמה כסף יש ללוקה בשביל בית כזה? שאלתי את עצמי אבל אז נזכרתי שהוא ראש המאפיה או משהו כזה, אז בטח כסף זה לא בעיה אצלו.
שני שומרים פתחו לי ולקרלו את הדלת כשנעמדנו מולה ונכנסנו לתוך הארמון הענקי. עם חשבתי שמבחוץ הבית ניראה טוב, אז טעיתי, כי מבפנים הבית ניראה הרבה יותר טוב. הכל גדול כל כך, כל כך הרבה מדרגות ודלתות בכל מקום. העיצוב היה קצת מיושן, כמעט כל הפריטים היו בצבע כסוף או שחור, זה היה יפה, אבל זהב היה מוסיף.

"בוקר טוב, לוקה מחכה לך במשרדו, אלווה אותך". מישהי ניגשה אליי ואמרה בחיוך. הסתכלתי סביבי ולא מצאתי את קרלו ליידי.
חייכתי אל האישה בחזרה והיא התחילה ללכת והלכתי אחריה ברחביי הארמון הגדול. האישה נעצרה מול דלת שחורה גדולה והסתובבה אליי.
"הוא פה, בהצלחה". היא אמרה וחזרה לענייניה. הסתכלתי על הדלת הגדולה ופתחתי אותה. נכנסתי לתוך משרד שהיה יותר גדול מהדירה שלי. שולחן שחור וגדול היה באמצע החדר וחלון גדול ושקוף היה מאחוריו, שמולו עמד לוקה עם הגב אליי כשבידו כוס וויסקי. לא מוקדם מדיי בשביל זה?

"לוקה?" אמרתי בקול חלש והוא הסתובב באיטיות אליי עם החיוך השרמנטי שלו. הוא לבש חולצה מכופתרת שחורה שהייתה פתוחה קצת והבליטה את שריריו.

"שבי". הוא אמר והצביע עם ראשו על הכיסא השחור שהיה מולו. התקדמתי אל הכיסא וישבתי עליו, על הדרך הסתכלתי על שאר הדברים שהיו במשרד. ספות, כורסאות, מדפים עם ספרים ושולחן עם שתייה חריפה וכוסות זכוכית, והכל כמובן היה בצבע שחור.
לוקה ישב מולי ועדיין חייך אליי. "את בטח יודעת למה את פה". הוא אמר לבסוף.

"כן, איימת עליי כדיי שאני אתחתן איתך". עניתי באדישות, מנסה לשמור על קור רוח למרות שהלב של קפץ על מאתיים.

"בדיוק". הוא אמר בגיחוך וחיוכו התגבר.

אלוהים, הוא כל כך חתיך.