שנאת המאפיה 《1》

פרק 8

לוקה

השעה הייתה חמש לפנות בוקר, הייתי עייף כל כך אך לא יכולתי לישון. הפלאפון שלי היה מפוצץ בשיחות והודעות שלא נענו.
ביקשתי ממרוקו, הסגן שלי, לא להציק לי ולא לענות לאף אחד ששואל אותו עליי.

ישבתי בכיסא במשרד שלי, הנחתי את ידיי על השולחן וכיסיתי את ראשי איתן. עצמתי את עיניי ונשמתי עמוק.
פיהקתי פיהוק ארוך והזדקפתי בכיסא.

הדלת נפתחה בחוזקה וקרלו נכנס פנימה.
"למה אתה לא עונה? אתה יודע כמה אנשים מחפשים אותך?" הוא שאל בכעס ועמד מאחורי השולחן מולי.

"שיזדינו", אמרתי בקול עייף. "למה אתה פה?" שאלתי אותו.

"אתה לא עונה אז מתקשרים אליי". הוא אמר עצבני והתיישב בכיסא מולי.
"מה עם החייל הרוסי?" הוא שאל.

"הוא הודה שהמאפיה הרוסית קשורה לזה, כמו שחשבתי, הוא אמר שהם עשו את זה בשביל ללמד אותנו לקח". עניתי.

"איזה לקח?" הוא שאל וקימט את מצחו.

"הוא טוען שאנחנו גנבנו מהם 210 ק"ג קוקואין בשווי 10 מיליון דולר". עניתי עצבני.

"נו באמת", הוא אמר. "והרוסי פשוט הודה בזה?"

"כן, אחרי שהוא איבד אצבע". עניתי בחיוך.

הוא גיחך. "טוב תיראה, כולם מדברים עליך ועל מה שקרה שם, כבר הודיעו למשפחות על הנרצחים, ובגלל שחלק מהנרצחים עבדו אצלנו המשפחות שלהם כועסות מאוד ומפיצות שקרים על המאפיה האיטלקית". הוא אמר ונשען על השולחן עם ידיו.

"מה אתה רוצה שאני יעשה עם המידע הזה?" שאלתי ונאנחתי בכעס.

"צריך להשתיק אותם, לגרום להם לדבר על משהו אחר". הוא אמר.

"לא, אנחנו צריכים להחזיר לרוסים האלה כפול שתיים, אמרת שהמשפחות כועסות, אז אנחנו צריכים לנקום בשבילם".

"אנחנו נחזיר, אך קודם צריך להשתיק את כולם". הוא ענה.

"בסדר, נניח שאתה צודק, איך נעשה את זה?" שאלתי אותו והשענתי את גבי אל גב הכיסא.

"תתחתן".

"מה?"

"תימצא מישהי ותתחתן איתה."

"למה אתה חושב שחתונה תעזור?" שאלתי.

"אתה כבר זקן". הוא אמר משועשע והתעצבני.
"תמצא מישהי, החתונה צריכה להתקיים עוד חודש". הוא אמר וקם ממקומו.

"למה? מה קורה עוד חודש?" שאלתי כשהוא הלך לכיוון הדלת.

"כלום, אתה פשוט תהיה זקן יותר בעוד חודש". הוא אמר וצחק.

"לך תזדיין, אני לא רואה אותך מתחתן עם מישהי, ואנחנו באותו הגיל". אמרתי בכעס.

"זה יקרה בקרוב". הוא אמר ויצא מהמשרד, סוגר את הדלת אחריו.

נאנחתי בכעס והוצאתי את הפלאפון שלי מכיס המכנס.
47 שיחות שלא נענו.
טיאגו התקשר אליי 5 פעמים. טיאגו היה הקונסלייר של אבי וחבר טוב שלו.
כשאבי נפטר הוא הבטיח לעזור לי בכל מה שאצטרך, כמו כל שאר האנשים.

לטיאגו הייתה ילדה בת 21, ניסיתי להיזכר איך היא ניראת אך נזכרתי שהיא כבר התחתנה כשהייתה בת 18, לא זכרתי עם מי.
בטח יש לה ילד עכשיו, אמרתי לעצמי.

שאר השיחות היו מחיילים וחברים קרובים.
כיביתי את הפלאפון והכנסתי אותו בחזרה אל תוך הכיס.

אני באמת צריך להתחתן כבר, אני אצטרך יורש בעתיד, חשבתי לעצמי.

קמתי ממקומי ויצאתי מהמשרד.

יש לי שעה לישון, לא נבזבז אותה.