אנה -
עמדתי במטבח בביתי ונאנחתי בכבדות. במשך כמעט שלוש שעות ניסיתי להכין עוגת שוקולד עם קצפת מעל.
נשמע פשוט. כי זה באמת פשוט, אך בשבילי זה היה כמו ללמד תינוק בן חודשיים להגיד אמא. מה שאומר שכבר שרפתי שלושה עוגות. אפשר להגיד שניים כי אחת מהם יצאה באמת טעימה, אולי קצת קשה לאכילה אבל טעימה.
"לעזאזל, מה אני אמורה לעשות עכשיו?" שאלתי את עצמי בכעס ובחוסר סבלנות והמשכתי להביט בעוגה השרופה מולי. הריח שלה היה טוב, אבל רק עיוור היה מספיק אמיץ לאכל אותה ועל הדרך לשבור את השיניים שלו.
דפיקה חזקה בדלת הקפיצה אותי ועצרה את מחשבותיי. מי אמור להגיע עכשיו? שאלתי את עצמי.
ניגבתי את ידיי במגבת המטבח, מתקדמת אל הדלת ומעיפה מבט לשעון שבתנור. קפאתי.
השעה הייתה כבר שמונה וחצי בערב, שחכתי שלוקה צריך להגיע. לא התקלחתי או החלפתי בגדים, הרחתי כמו מנגל והעוגה שתכננתי להכין הייתה שרופה מול העיניים שלי. מה לעזאזל אני אמורה לעשות עכשיו? קפצתי בבהלה שוב כשדפיקה נוספת נשמע
"פאק פאק פאק". מלמלתי לעצמי בלחש ובלחץ. הסתכלתי מסביבי במהירות, מנסה למצוא משהו שיציל אותי, אך שום דבר לא היה מציל אותי מהריח השרוף על הגוף שלי ואת העובדה שאין לי שום דבר לאכל בבית. לעזאזל הייתי צריכה פשוט להזמין פיצה.
התקדמתי אל הדלת במהירות ופתחתי אותה. מולי עמד לוקה שנשען על משקוף הדלת בידיים שלובות שהבליטו את השרירים הענקיים שלו.
"היי, סליחה שלא פתחתי, אני.. אה.." התחלתי להגיד במבוכה אך המילים נתקעו לי ולא הצלחתי להוציא עוד מילה מהפה.
"הכל בסדר?" הוא שאל והזדקף מולי. בלעתי את רוקי בכבדות והנהנתי. הוא חייך את חיוכו הקטן והתקדם אליי יותר. "אני יכול להיכנס?" הוא שאל והנהנתי שוב, מפנה לו את הדרך לכניסה של הבית. הוא נכנס והסתכל סביב. "שרפת משהו?" שאל והסתכל עליי, עדיין מחייך.
לוקה -
"שרפת משהו?" שאלתי את אנה אך היא רק הסתכלה עליי מופתעת. יכולתי להריח את הריח השרוף כבר מחוץ לבית. הסתכלתי סביבי ונכנסתי יותר אל הבית שלה, בוחן אותו ומחפש את מקור הריח. החיוך שלי גדל כשהבחנתי בגוש גדול עבה ושחור על שיש המבטח שלה.
היא הכינה עוגה ושרפה אותה.
"סליחה, אני באמת ניסיתי, אני לא יודעת מה עשיתי לא נכון". אנה אמרה בקול מאוכזב ונכנסה אל המטבח במהירות, מלבישה זוג כפפות על כפות ידיה ומרימה את התבנית עם העוגה. הבטתי בה ניגשת אל פח קטן ומשליחה את העוגה השרופה לתוכו. היא נעמדה מולי בחיוך מתנצל אחרי שסיימה ובחנתי אותה. שיערה הארוך היה מפוזר לאחור והיא לבשה גינס וחולצה לבנה. "סליחה על הבלגן". אמרה במהירות והשפילה את מבטה. חייכתי והתקדמתי אליה באיטיות. היא הרימה את מבטה אליי ופערה את עיניי כשהייתי מספיק קרוב אליה. שפתינו היו מרחק נגיעה אחד מהשני. היא בלעה את רוקה בכבדות והבחנתי בפרצופה שמסמיק. חייכתי, אוהב את מה שאני עושה לה.
"אני קצת מריחה כמו העוגה". אמרה בקול חלש וגיחכתי.
"אני לא מריח כלום". אמרתי והיא המהמה.
"על מה.. על מה רצית לדבר?" שאלה באיטיות.
"בואי". אמרתי והתרחקתי ממנה, מתקדם אל אחד כיסאות העץ שבבית שלה ומתיישב בו. סרקתי את גופה כשהיא נשארה לעמוד והסתכלה עליי בהפתעה. "אל תדאגי אני לא נושך". אמרתי בגיחוך. היא התקדמה במהירות וישבה מולי. "נסגור את החלון?" שאלתי אותה והצבעתי על החלון הפתוח מעל המיטה שלה.
"אני מעדיפה שלא". ענתה והנהנתי. שנאתי את העובדה שהיא מפחדת להיות לבד במקומות סגורים, אבל שמחתי שאני והיא נתחתן עוד כמה ימים ואני לא מתכוון לתת לה להיות לבד אפילו לשנייה. "אז.. קדימה". אמרה וחייכתי.
"את רוצה להעיף אותי מהבית שלך ככה מהר?" שאלתי והיא פערה את עינייה.
"מה.. לא.. פשוט אמרת שיש לך משהו לומר לי אז.." אמרה במהירות, גורמת לי לצחוק.
"כן נכון, אז ככה, כמו שאת יודעת עוד פחות משבוע אני ואת מתחתנים". התחלתי להגיד והיא הנהנה. "אני צריך שעד סוף השבוע הזה תארזי את כל הדברים שלך". המשכתי.
"מה?" היא שאלה בקימוט מצח.
"כל הדברים שאת צריכה, תארזי אותם והם יועברו לביתי". עניתי.
"אני אמורה לעבור לגור אצלך רק אחרי החתונה". מיהרה להגיד.
"נכון, ביום שבת את תישני בבית מלון עד יום החתונה ורק אחר כך תעברי אל ביתי, פשוט כדיי להעביר את הדברים שלך אליי כמה שיותר מהר ובקלות". עניתי.
"אה". היא מלמלה והשפילה את מבטה אל אצבעותיה.
"אם את רוצה אני יכול להעסיק מישהו שיעזור לך לארוז את כל הדברים". הצעתי והיא הביטה בי.
"לא זה בסדר, אני אסתדר, אבל מה אהיה עם הדירה הזאת?"
"אל תדאגי לזה אני אטפל בכל מה שצריך". עניתי.
"אוקיי". אמרה. "אתה צריך להגיד לי עוד משהו?" שאלה וקימטתי את מצחי בבלבול אך גם בכעס.
היא רוצה שאצא מפה כל כך מהר? זה לא יקרה.
"כן". עניתי וקמתי ממקומי. היא קמה אחריי ועמדנו אחד מול השני.
"אז נתראה". היא אמרה בחיוך קטן והפנתה לי את גבה. אך לפני שהספיקה להתרחק ממני תפסתי בידה בחוזקה וקירבתי אותה אליי, מחזיק אותה חזק.
היא פערה את עיניה והרימה את ראשה אליי. "מה אתה עושה?" לחשה וחייכתי.
"כלום". לחשתי בחזרה. כל כך קרוב לשפתיה.
לעזאזל אני לא מתכוון לחכות יותר.
קירבתי את ראשה אליי וריסקתי את שפתיי בשפתיה. מנשק אותה ברעב ולא נותן לה להתרחק.
⭐️🙏
YOU ARE READING
שנאת המאפיה (1)
Romanceסיפורם של לוקה ואנה הרגשתי מתה. כשראיתי את טיפת הדם הראשונה ידעתי שזה הסוף. אין לי עוד שום דבר. והכי גרוע, זה היה בגללו.
