אנה
השעה הייתה 12 בלילה, פינו את כל הגופות לפני שעה והפצועים נסעו לבית החולים.
נשארו במועדון רק העובדים, שלושה בנים ישבו בספות הגדולות ודיברו, ארבעה בנות ישבו בפינת המועדון על הריצפה ודיברו בבכי.
אני ישבתי לבד על כיסא שחור גבוה בבר.
לא הכרתי אף אחד ורק רציתי לחזור הביתה ולישון, אך קרלו אסר עלינו ללכת.
לא ידעתי למה, הבחור הגבוה דיבר עם השוטרים אחרי שפינו את הגופות והם הלכו כיאלו לא קרה כלום.
הבכי של הבן אדם החסר אונים נתקע לי בראש כמו שיר מעצבן. צמרמורת עברה בגופי ורעדתי רעד קטן כשנזכרתי בצרחות וביריות.
"היי". קול מוכר דיבר דיבר מאחורי והסתובבתי. ריטה עמדה מולי וחייכה.
היא נראתה עצובה אך יפה בו זמנית.
"היי," אמרתי וחייכתי אליה בחזרה. "איפה היית?" שאלתי והיא התיישבה לידי.
"אצל קרלו, הוא שאל אותי כמה שאלות". היא ענתה.
"איך את מרגישה?" שאלתי והיא חייכה אליי.
"בסדר, תודה". היא ענתה והשפילה את מבטה.
"היית ממש חיוורת". אמרתי.
"כן אני יודעת, הייתה לי סחרחורת נוראית ופחדתי ממש". היא אמרה ועדיין לא הסתכלה עליי.
"אין לך עכשיו?" שאלתי, מקווה שתגיד לא.
"לא אני בסדר, אני אנמית אז אני רגילה לסחרחורות". היא אמרה והרמתי את גבותיי בהפתעה.
"אוי, לא ידעתי". אמרתי בעצב.
"זה בסדר, לכולנו יש בעיות בחיים". היא אמרה וחייכה אליי.
חייכתי בחזרה. "נכון, אני כלסטרופובית". הודיתי.
היא הסתכלה עליי מופתעת. "וואו, זה בטח קשה". היא אמרה והינהנתי.
"תגידי, מה קרה בינך לבין קרלו, אני לא רוצה להישמע חטטנית פשוט ניראת ממש עצבנית כשהוא עזר לך". שאלתי והיא קימטה את מצחה.
"זה סיפור ארוך". היא אמרה.
"אוקיי," אמרתי "את יודעת איך קוראים לבחור הגבוה שישב עם קרלו בספות?" שאלתי אותה, מנסה לשנות נושא.
"את לא מכירה אותו?" היא שאלה מופתעת.
"אני אמורה?" שאלתי בחזרה.
"האמת שכן, המועדון הזה בבעלותו". היא אמרה ופערתי את עיניי.
"וואו". אמרתי מופתעת.
"איך קוראים לו?" שאלתי.
"את באמת לא יודעת?" היא שאלה בחזרה והנהנתי.
היא באה להגיד משהו אך נעצרה כשקרלו התקרב אלינו.
"אנה, לכי למשרד שלי לוקה רוצה לשאול אותך כמה שאלות". הוא אמר לי כשהגיע אלינו והביט בריטה שהשפילה את מבטה, משחקת באצבעותיה.
"לוקה זה הבחור הגבוה?" שאלתי והוא הסתכל עליי מופתע.
"כן, לכי". הוא אמר והנהנתי.
קמתי ממקומי והלכתי למשרד של קרלו בלחץ.
נקווה שלא יקרה שום דבר מפחיד.
YOU ARE READING
שנאת המאפיה (1)
Romanceסיפורם של לוקה ואנה הרגשתי מתה. כשראיתי את טיפת הדם הראשונה ידעתי שזה הסוף. אין לי עוד שום דבר. והכי גרוע, זה היה בגללו.
