אנה –
אני לוגמת מכוס הקפה שלי ומסתכלת סביב. ריטה שישבה מולי התעסקה בפלאפון שלה ולגמה גם היא מכוס הקפה שלה.
השעה 9 בבוקר, אני וריטה ישבנו בבית קפה ושתינו את הכוס קפה השנייה להיום.
אחרי שיצאנו מהמועדון ריטה לקחה אותי לבית קפה מפואר שהיה ריק מהשעה המוקדמת של הבוקר. דיברנו המון והזמנו מלא אוכל טעים עד שלא יכולנו עוד, אחרי זה טיילנו קצת בעיר, בזמן הזה חלק מהחנויות כבר נפתחו והיו ריקות מאנשים, כך שהעברנו את רוב הזמן בחנויות בגדים.
לא ידעתי כמה כסף יש בכרטיס האשראי של לוקה אך גם לא היה לי אכפת, אני מתכוונת לבזבז את כל הכסף שיש בו.
"עם מי את מתכתבת כל כך הרבה?" אני שואלת את ריטה בחיוך והיא מרימה את מבטה אליי.
"סתם, עם רוסו". היא עונה בגיחוך ומניחה את הפלאפון עם השולחן.
"רוסו?" אני שואלת בקימוט מצח. השם הזה נשמע לי מוכר.
"כן.. מהמועדון.." היא עונה ואני נזכרת ברוסו הברמן החמוד.
"אה.. כן, נכון," אני אומרת והיא צוחקת. "הוא חמוד".
"כן.." היא ממלמלת בחיוך.
ריטה נראתה מדהים. עכשיו כשהיא מולי אני יכולה להבחין בשני הגומות שלה שבולטות כשהיא מחייכת. שיערה השחור הגיעה עד סוף צווארה, הוא חלק ומוסדר בקפידה עם שביל באמצע, ההפך הגמור מהשיער הארוך שלי.
"נלך?" היא שואלת כמה שניות אחרי, אני מתכוונת לענות אך צלצול הפלאפון שלי עוצר אותי.
"שנייה". אני אומרת לה והיא מהנהנת. אני מוציאה את הפלאפון מתיק הצד שלי שהיה בתוך שקית לבנה של חנות בגדים שהיינו בה לפני שנכנסנו אל בית הקפה.
'לוקה'
אני מחייכת כשאני רואה את השם שלו על צג הפלאפון. הוא בטח כועס.
"הלו?" אני עונה ומצמידה את הפלאפון אל אוזני.
"איפה את לעזאזל?!" אני שומעת אותו צועק חזק מהצד השני ואני מרחיקה את הפלאפון מאוזני במהירות. מה יש לו?
"מה?" אני שואלת ומצמידה בחזרה את הפלאפון לאוזני.
"איפה את?!" הוא שואל שוב, עדיין עצבני.
"אני?" אני שואלת ללא הבנה ומחייכת לעצמי. קל לעצבן אותו.
"אנה אל תשגעי אותי! איפה את?" הוא אומר ואני מגחכת.
"אני שותה קפה עם חברתי הטובה". אני אומרת בחיוך ומביטה בריטה שצוחקת.
"מה זאת אומרת שותה קפה? איפה? למה יצאת מהמלון ללא רשותי?" הוא שואל בעצבים ואני נאנחת.
"כמה שאלות.." אני אומרת בייאוש וריטה צוחקת עוד יותר.
"לעזאזל איתך, תחזרי למלון!" הוא אומר ואני מתעצבנת. למה הוא מדבר אליי ככה, אין לו שום זכות להגיד לי מה לעשות.
"אני נהנית עם חברה שלי ואתה מפריע".
"אמרתי לך לא לצאת מהחדר!" הוא צועק שוב ואני צוחקת מהעצבים שלו. "תסתמי!" הוא אומר בכעס ואני משתתקת בשנייה, חיוכי יורד במהירות וריטה מקמטת את מצחה.
"אין לך שום זכות לדבר עליי ככה". אני אומרת בכעס.
"אז תעשי מה שאני אומר ותחזרי למלון". הוא אומר, שוכח במהירות מה קרה עכשיו. הוא צריך לבקש סליחה והוא יודע את זה.
"לא רוצה, מה תעשה?" אני שואלת.
"אל תתעסקי איתי אנה". הוא אומר ואני מגחכת.
"נו באמת.. עדיין לא התחתנו, אני לא יעשה כל מה שאתה מבקש כמו אחד מהמשרתים שלך". אני אומרת בכעס ומנתקת את השיחה, לא מחכה לתגובה שלו.
"בן זונה.." אני ממלמלת בלחש ומכניסה את הפלאפון בחזרה לתיק.
"מה קרה?" ריטה שואלת. אני מניחה את התיק על כתפי ולוקחת את שלושת השקיות שעל הרצפה וקמה.
"נלך?" אני שואלת את ריטה, מתעלמת מהשאלה שלה. היא מחייכת אליי ומהנהנת, קמה ממקומה ולוקחת את שלושת השקיות שלה. אני מתקדמת אל הקופה ומשלמת על הארוחה עם כרטיס האשראי.
מחשבותיי נודדות אל לוקה ואני מקללת אותו בלב.
"הכל בסדר?" ריטה שואלת כשאנחנו יוצאות מבית הקפה.
"כן כן," אני אומרת באנחה ונושמת עמוק. "בואי פשוט נהנה, יש לנו יום שלם והמון כסף". אני אומרת בחיוך והיא מחייכת בחזרה.
אני כן עצבנית מהתגובה שלו אך אצטרך להתמודד עם זה ולהשיב מלחמה, אני עדיין מתחתנת איתו עוד יומיים, אצטרך ללמוד עליו הכל.
אנחנו מתחילות ללכת בעיר ואני מחייכת. העיר כבר התמלאה באנשים, יש מוזיקת רחוב בכל פינה והמון אנשים שמחים.
איטליה תמיד נראתה כל כך יפה, אולי יש פה מקומות שלא כדיי להיכנס אליהם אבל אם תתעלמו מהבלגן אתם תצליחו להנות מהכל.
כנראה שאני נדפקתי כי אני הולכת להתחתן עם הבלגן הכי גדול בכל רומא.
"אז.. מתרגשת?" ריטה שואלת ואני מביטה בה בבלבול. "את מתחתנת". היא אומרת ואני נאנחת.
"לא ממש.. אני לא יודעת כלום לגביי החתונה, חוץ מהשמלה והנעליים שאני הולכת ללבוש אין לי מושג מה יקרה". אני אומרת בעצב.
"לוקה בטח טיפל בהכל". היא אומרת ואני מושכת בכתפיי.
"כן, אבל עדיין הייתי רוצה להיות חלק מזה". אני עונה ומבחינה בשני ילדים קטנים רצים. זה ישר מעלה לי חיוך קטן.
"אני מבינה, אבל אל תלחצי, יסבירו לך הכל". היא אומרת ואני מנידה לשלילה.
"לוקה אמר שהפגישה במלון תהיה הפגישה האחרונה שלנו עד ערב החתונה". אני אומרת. כבר סיפרתי לריטה על כל מה שקרה. על המלון, על אנטוניו דוד של לוקה. אולי החסרתי כמה פרטים קטנים על מה שקרה בערב כשאני ולוקה עשינו את מה שעשינו. בכל מקרה זה מידע לא חשוב...
"אז בטח אחד מהסגנים שלו יסביר לך, זה לא שחסר לו אנשים". היא אומרת בזלזול ואני מביטה בה.
"למה את כל כך שונאת אותו?" אני שואלת בבלבול. היא מושכת בכתפיה ולא עונה. כנראה קרה משהו לפני שהכרתי אותם.
"את חושבת שקרלו יסביר לי?" אני שואלת, מנסה להחליף נושא שיחה אך מתחרטת במהירות. היא לא ביחסים טובים עם קרלו ואני כנראה סתם אעצבן אותה.
"יכול להיות". היא עונה ואני מביטה בה. היא לא נראת עצבנית. "בואי נכנס לפה". היא אומרת ונעצרת מול חנות שמלות ענקית. אני מהנהנת בחיוך ואנחנו נכנסות.
אני מקווה שהכרטיס אשראי שלך לא ישרוד לוקה.
אני מקללת אותו שוב כשהוא חוזר למחשבות שלי ומנסה להוציא אותו מהראש שלי. אבל איך אפשר?
15⭐️
YOU ARE READING
שנאת המאפיה (1)
Romanceסיפורם של לוקה ואנה הרגשתי מתה. כשראיתי את טיפת הדם הראשונה ידעתי שזה הסוף. אין לי עוד שום דבר. והכי גרוע, זה היה בגללו.
