שנאת המאפיה (1)

פרק 26

אנה –

שכבתי במיטה ללא תזוזה והמחשבות הציפו אותי.
יום שישי היום. בדרך כלל בימים האלה אני עובדת עד מאוחר ומשתכרת בערב. אבל המזל שלי מתגרה בי, מאז שפגשתי את לוקה אני מרגישה שמסתכלים עליי בלי הפסקה. לא תחושה נעימה לאישה בת 25 שגרה לבד בדירה קטנה.
התרוממתי לישיבה על המיטה ונשמתי עמוק. הדירה ריקה לחלוטין. השולחן, הכיסאות והמיטה היו הרהיטים היחידים שבסלון, שאר הדברים זרקתי או שארזתי אותם בארגזים. קמתי מהמיטה והתקדמתי אל האמבטיה, ממלמלת קללה כשאני נתקלת במזוודה הפתוחה על הרצפה.

התקלחתי במהירות והתלבשתי. הכנסתי את שאר הדברים אל המזוודה וסגרתי אותה, מעמידה אותה ליד הקיר ומסתכלת מסביב.
חמישה ארגזים גדולים עמדו בצד החדר אחד על השני ושני מזוודות גדולות אדומות עמדו לידי, מזוודות שאקח לבית המלון שלוקה אמר שאלך אליו היום. קיוויתי שהוא צחק ואני אשאר פה בביתי או אצלו בבית כי הדבר האחרון שיש לי אליו כסף זה בית מלון. אך ארזתי את הדברים שאני צריכה למקרה שהוא באמת היה רציני.

התיישבתי על המיטה והדלקתי את הטלוויזיה, אבל אחרי כמה דקות התייאשתי וכיביתי אותה. היה לי משעמם כל כך. רציתי לצאת למסעדה או לקניון אבל לבזבז כסף כרגע לא היה רעיון טוב, במיוחד שאין לי עבודה.
מעניין באיזה עבודה אני יעבוד אחרי שאתחתן עם לוקה. הוא בכלל ייתן לי לעבוד?
שאלתי את עצמי ונאנחתי. יש לי כל כך הרבה שאלות.
צלצול הפלאפון שלי הקפיץ אותי בבהלה ונאנחתי שוב, לוקחת את הפלאפון שהיה מונח על השולחן.

'לוקה'

"הלו?" עניתי לשיחה והצמדתי את הפלאפון אל אוזני כשאני נשכבת על המיטה.
"בוקר טוב". קולו נשמע מהצד השני.
"בוקר טוב". עניתי בחיוך.
"יכולה לדבר?" שאל.
"כן".
"אני צריך להסביר לך מה יקרה היום". אמר.
"מה יקרה היום?" שאלתי. עדיין מחייכת.
"את נוסעת לבית מלון.. שכחת?" הוא שאל והורדתי את החיוך במהירות, פוערת את עיניי ומתיישבת על המיטה.
"אה.. כן.. כן.. לא שכחתי". אמרתי במהירות. עוצמת את עיניי בחוזקה ומתפללת שלא יחשוב שאני משוגעת. לעזאזל אני משוגעת.
"אוקיי," הוא גיחך והתחיל להגיד. "בכל מקרה, יבואו אליך היום בערב כמה אנשים מחברת הובלות, הם ייקחו את הדברים שלך. אני מקווה שארזת אותם". אמר.
"אה.. כן כן, בארגזים". מיהרתי לומר.
"יופי, הנהג שלי יבוא להסיע אותך אל המלון, הוא יסביר לך הכל וייתן לך את המפתח לחדר." אמר והנהנתי. "זה הכל. הייתי לוקח אותך בעצמי אבל יש לי פגישה חשובה היום, תסלחי לי?" הוסיף והרגשתי את פרצופי מסמיק.
"אה.. כן.. זה בסדר אל תדאג". אמרתי והוא גיחך.
"יופי". אמר. "יש לך שאלות?" הוסיף.
"כן". עניתי במהירות.
"מה?" שאל.
"אה.." למה לעזאזל שחכתי מה רציתי לשאול?!
"אנה?" קולו נשמע שוב והבהיל אותי הבהלה קטנה. "הכל בסדר?" שאל.
"כן כן, הכל בסדר". מיהרתי לענות. לעזאזל שמישהו יירה בי עכשיו.
"אין לך שאלות?" שאל שוב.
"אה.. מה יקרה ביום החתונה שלנו?" השאלה היחידה שעלתה בראשי. תירגעי אנה זה שאלה נורמלית ורגילה.
"אנחנו לא ניפגש כל היום רק בערב, ייקחו אותך אל האולם ויסבירו לך הכל אל תדאגי". ענה.
"אהה, אוקיי". אמרתי במבוכה.
"אוקיי". אמר. "אבוא לבקר אותך הערב במלון, זאת תהיה הפגישה אחרונה שלנו". הוסיף.
"בסדר". עניתי והשיחה התנתקה.