מצוד הנבלים (ספר 3)

פרק 8 | גיוס

"האוקיינוס יכול להיות די יפהפה." הבחור הצעיר בעל אוזני השדון והשיער השטני, הבהיר והפרוע הביט אל אופק המים בזמן שישב על חוף האגם החולי והצהוב שלכלך את רגליו היחפות והמכנס הכהה והבלוי שלו. הוא העביר את עיניו הירוקות הבהירות על הסביבה, וקלט את המבט המוזר שזו שישבה לצידו העבירה לו. "מה, רק בגלל שאני נחשב נבל, אז זה אומר שאני לא יכולה להתפעל מהטבע?"

עיניה הירוקות הנוצצות בהו בו לכמה שניות, והתכווצו באיטיות עד שהחליטה לענות לו. "לא." היא השיבה בקול עמוק ומסקרן. "בגלל שאתה- אתה, אתה לא יכול להתפעל מהנוף. הרי אין לך סיבה לאהוב משהו, כלשהו."

"אז למה את מתפעלת, לילי?" הוא שאל אותה, מתקשה להבין כל פעם מחדש איך דווקא היא מבקרת כל דבר, ועדיין מוצאת לעצמה זכות שלהוציא אותה מהכלל.

"כי לי מותר." היא הרימה את סנטרה למעלה כמתגאה בעובדה שהציגה. עורה הכהה והחלק נראה נהדר באור השמש החמימה, ושיערה השחור, הארוך והעבה התבלגן מעט עם רוחות הצפון שקיררו את האווירה. "אני- אני, אחרי הכל."

"כן, כן, מכשפת ים, אני זוכר." הוא מיהר לסיים לדבר על הנושא שעלה מחדש בכל פעם, בתקווה תמימה אולי שזו תהיה הפעם האחרונה. בזמן הקצר בו הכיר את לילי, הוא ידע שזה לא משהו שכדאי לקוות לו.

"מכשפת ה-ים. היחידה, הטובה ביותר, החזקה ביותר." והנה היא המשיכה, שוב.

הוא נאנח. "למה אני מדבר איתך, תזכירי לי שוב?"

"כי משעמם לך." היא אמרה. "וכי אני אשת שיחה נפלאה. תגיד תודה שבכלל יצאתי מהמים בשבילך, אני כבר מתחילה להתייבש וזה ממש לא נוח לי. איך אתם, הולכי האדמה יכולים לחיות ככה?"

"אנחנו לא יכולים לנשום מתחת למים, זו סיבה די טובה." הוא העלה את ההערה החשובה באמצע מורמת, ואז הרים את ראשו מעט למעלה. משהו תפס את תשומת ליבו, והוא שתק לפתע, והפסיק להתייחס אל לילי. הוא סובב את ראשו ובחן את הסביבה בקפידה.

"היי, רפאל," היא פנתה אליו והחזירה את מבטו אליה. הוא נתקף בהלה למראה הפה העגול והקטן, חושף השיניים הזעירות והאינסופיות שהתקרבו אל פניו בפיתול, וגרמו לו לעשות את מה שרצה לעשות עוד לפני כמה רגעים, וזה לקום ולנסות לברוח.

הוא התרחק ממנה כמה צעדים ואז הסתובב אליה חזרה, מנסה להסדיר את נשימתו בעוד היא צוחקת לעצמה מכך שגרמה לו להיבהל. "מה הדבר הזה?" הוא שאל כששם לב ליצור הימי דמוי הנחש שהחזיקה.

"צמד-ים." הסבירה. "הוא לא חמוד?" היא ליטפה אותו בידיעה שרפאל רק יירתע מכך יותר.

צמרמורת עברה בכל גופו למראה הדבר המלחיץ שאהבה כל כך. "זה הדבר הכי מגעיל שראיתי מימיי." הוא הצביע עליו. "הו, טוב, אחד מהדברים הכי מגעילים שראיתי, אחרי הכל, אני הבן של עוץ לי גוץ לי, ותתפלאי כמה נואשים אנשים יכולים להיות."