מצוד הנבלים (ספר 3)

פרק 43 | אנשוף ואנשוף

"מלכי..." ווין התחיל את נאום דבריו בעוד כולם הסתכלו עליו, מעט המומים. הם בעיקר לא ידעו מה עליהם לעשות. הזאב שאיים עליהם במשך היממה נראה עכשיו חיוור מתחת לפרוותו האפורה, מתחת לשכבות הבגדים העבות שלו. עיניו נאטמו יותר מבדרך כלל, וגלי רעידות עדינים הכו אותו בפתאומיות. הוא חיפש בין כל הנוכחים את ארתור, המלך, ופנה ישר לדבר אליו. אולי, כדבר אחרון. "אתה רואה בין מפלצת." הוא אמר, גרם לו לעקם את מבטו בעוינות. מפלצת... כן, זו דרך אחת לתאר אותו. "אבל אני לא היחיד." הוא הפתיע אותם בהצהרתו, זו גיבשה בליבי אחדים גם חששות לגבי הכוונה שלו, שנחשפה לאחר שהעביר את מבטיו על פניהם. "אלא גם אתה." הוא הצביע עליו בזעירות, לא הספיק להחזיק את ידו באוויר לפני שנפלה בעצמה חזרה לצד גופו.

"אתה-" כריס השתדל שלא להגיב על כך. הוא הסיט מבט אל עבר אביו שבחן את הזאב, וכמוהו, השתדל להתאפק שלא לעשות מעשה פזיז. עיניו גדלו בהבנה חדשה שלפתע נחשפה בפניו. הוא תמיד ראה את אבא שלו כאדם שעושה מה שהוא רוצה ומה שהוא מאמין שצריך להיעשות, לא כאדם של מחשבה קודמת ואיפוק מעשים. האם זה באמת מה שהוא רואה עליו עכשיו?

"על מה אתה חושב?" איב קלטה אותו. הוא הסתובב אליה.

"אני..." הוא לא בדיוק ידע מה להשיב.

"הוא גוסס." היא אמרה לו. הוא העלה את גבותיו בפליאה. "הוא חלש. זה הזמן לחסל אותו." היא הכריזה בשקט אליו.

כריס בחן את הזאב. עיניו התשושות, גופו שהתקשה להחזיק את עצמו, השימוש המועט בתזוזה כוללת. הוא שם לב על מה היא דיברה.

"הוא ימות בכל מקרה." ענה.

"כן." היא שילבה את ידיה. "אבל אתה באמת רוצה לחכות?"

"אתה- אתה הזאב!" ווין הוסיף והכריז אל המלך. "בתוך תוכך." הוא השפיל את מבטו ארצה. "אתה חייב לראות את זה." קולו נחלש. "אני... אני אלך עכשיו." הוא הרים את ידו, שלף את ציפורניו ושיסף את גרונו. כולם נבהלו במקהלה. זרם אדום ניתז קדימה, הכתים את האדמה ונספג בה. כך גם בגופו שנשמתו אבדה, נצבע בגוון המועדף עליו. הוא נפל, שכב שרוע על הקרקע.

היה שקט.

"הא!" רוז הייתה הראשונה להוציא קול. "הוא דיבר על המלך." היא אמרה לעצמה, הבינה את מה שהציק לה.

"אמרתי לך שזה לא אני." קארל הוסיף לדבר אליה.

איב עדיין התקשתה להבין את המחזה עליו צפתה. "זה... היה די קל."

"כן." כריס הסכים איתה. "אבל אני לא חושב שזה סתם קרה." הוא אמ, אז צפה בהולנד שרץ עם נשקו השלוף אל תוך פנים המערה. "הא!" הוא הרים את רגליו ורץ אחריו. איב, שהייתה נחושה בדעתה להבין מה הוא רוצה, רצה גם היא אחריהם.

המלך, מצד שני, פסע בעדינות לכיוון גופתו של הזאב. עורו החיוור, שלולית הדם שהמשיכה להצטבר ולגדול תחתיו. עד כמה שהמראה היה נורא, הוא היה שמח, והייתה לכך סיבה טובה. הוא רכן אליו, בדק אם זה לא איזשהו תרגיל. זה לא היה.