עכשיו, כשכריס הלך, אדוארד לא ידע בדיוק מה לעשות. הכל היה מבולגן אצלו בראש עד שכבר לא הצליח לחשוב כמו שצריך. האיום של איב הוסר, אבל מה עם האחרים? יש עוד חמישה שבוודאי מסתובבים בארמון חופשי, ומי יודע מה כבר הספיקו לעשות. מתפקיד יד ימינו של הנסיך עליו לגלות זאת ולנסות לסדר את הדברים.
"בואו." הוא פנה אל ג'ק ופרספונה שעדיין עמדו לצידו ותהו בעצמם מה לעשות.
"לאן הולכים?" ג'ק הצעיר שאל אותו.
"לחפש את אבא שלי." השיב כשצעד קדימה. הם התקדמו אחריו. "אם יש מישהו שיוכל להבהיר את המצב- זה הוא."
"אבא שלך זה הקוסם הגדול הזה, מרלין, נכון?" פרספונה הגדילה עיניים בהתרשמות.
"אה- כן. כן." אדוארד הוסיף להנהן בראשו.
"זה אומר שגם לך יש כוחות קסם מדהימים כאלה?"
"אה... אני מניח. אפשר לומר." הוא חצי חייך, עדיין מתרשם בעצמו מהתואר "מדהימים" שפרסי הוסיפה.
"אולי תוכל להראות לנו מתישהו." היא הציעה.
"הו, אה..." היא היסס מעט בתשובתו. "כן. אולי. מתישהו." הוא נעצר על יד דלת גדולה שדמתה לכל דלת אחרת בארמון. היא הייתה זהובה ומעוטרת, ומעט פתוחה. זה גרם לאדוארד לחשוד שמשהו קורה. הוא דחף את הדלת בעדינות וחשף לפניו את התמונה בהדרגה.
מסביב לשולחן העגול, השחור והכבד ניצב אביו עומד, ומולו איימי, ביתה של המלכה הרעה. הם דיברו בניהם בשלווה, ואדוארד היה יכול להישבע שמעולם לא ראה אותה מאושרת כל כך (אך זה, כמובן, היה מאוד יחסי. איימי מעולם לא חייכה בפני אף אחד. מה ש... גם היה די מחשיד באותה סיטואציה). בצד החדר ישב רג'י, בנו של המכשף מפרס, וצפה עליהם. הוא היה נראה די משועמם. בצד השני של השולחן עמדו עוד שניים שהכיר, מתוך שלושה. אלה היו נואר, ביתה של שלגייה, וקארל, הבחור שהגיע מ"העולם המודרני". אדוארד תהה מה דווקא נואר עושה שם. שניהם דיברו עם אישה מבוגרת ונאה, ששיערה החצוי בצבעי השחור והלבן הזכיר יותר מדי את זה של קארל. היא לבשה שמלה שחורה ארוכה ומעיל פרווה מפוספס וגדול על כתפיה הצנומות. פניה היו לבנות ובהירות, ושפתיה אדומות כדם. היא חייכה בחיוך שמטרתו לא הייתה ממש ברורה.
"אבא?" אדוארד פנה אליו כשהדלת לבסוף נפתחה לרווחה. "מה קורה כאן?" הוא התקדם לקראתו, וג'ק ופרספונה אחריו.
"רק עושה את העבודה שלי, אד." הוא הסביר לו בחיוך. "אני עוזר למי שזקוק לעזרה."
"באמת?" היו לאדוארד ספקות. "אבל לא רציתם," הוא הפנה מבטים לקארל ואיימי. "לעשות משהו... רע?"
"זה מה שכולם מניחים." קארל ענה לו, והוסיף למשוך בכתפיו.
"תן לי לחזור אלייך אחר כך." מרלין אמר לבנו, ושב לשיחתו עם איימי. הוא הגיש לה תפוח אדום וגדול. "תני לה את זה, והיא תרגיש הרבה יותר טוב."
YOU ARE READING
מצוד הנבלים (ספר 3)
Fantasíaבפקודת המלך ארתור, הממלכה התחלקה לשניים. חומה גדולה מפרידה כעת בין שני חלקים- הגיבורים בדרום והנבלים בצפון. בכדי למנוע מלחמה העלולה להתגשם, ההצעה תהיה מבטיחה לרבים. לא עוד פשעים, לא עוד ויכוחים- כל צד לעצמו. אך כמו בכל החלטה יש גם את המתנגדים לה, וב...
