מצוד הנבלים (ספר 3)

פרק 29 | היו לנו לאורחים (פרק ארוך במיוחד!)

אור חדש הפציע על הממלכה המאוחדת. כל מי שהתעורר משנתו באותו יום היה יכול להרגיש שמשהו שונה נמצא באוויר, תחושה שמזמן לא הורגשה שם. דחף לא ברור היה משותף לכולם- לבדוק מה השתנה. כל אחד ואחד מהם הצליח לגלות בהקדם שהחומה נהרסה. יחד איתה גם נעלם הקור הבלתי רגיל של אותו לילה, וההחלטה הבלתי מעורערת של המלך ארתור בנוגע לעתיד הממלכה.

לא הרבה ידעו למה ואיך זה קרה, שהוא שינה את דעתו. היו שמועות, בנוגע לכישלון, הבנה מחדש או איום על חייו. אבל השמועות נשארו שמועות בלבד, ורק החשובים מבין כולם ידעו מה הסיבה האמיתית לכך- וזה שהיה עליו לעשות זאת, בין אם הסתייג או הכחיש שזה לא נכון.

נראה היה שלפתע כולם קיבלו את הסוף הטוב שלהם, ואפילו יותר.

אנג'י מצאה אהבה ותוך כדי עזרה לפייר להשתחרר מקללת השלג שלו. קארל התאחד שוב עם אימו, שבמפתיע התאקלמה בצורה מושלמת למדי בזמן קצר כל כך, ונואר זכתה לקשר חדש איתו, תרתי משמע. אימה של איימי נרפאה. ואזירי וג'יני סידרו את עניינם מחדש, לשמחתן של פאריס וסלוון, ולספקנותו של רג'י, שגם השתחרר מכישוף הג'יני שכבל אותו למנורה. אדוארד זכה להבין דבר או שניים בקשר לחיי הנבלים ולגבי הזדמנות שנייה. ג'ק ופרספונה הפכו לאורחי כבוד בארמון, כמו כמה נוספים.

כולם חזרו לבתיהם הישנים והטובים. חלקם נשארו בחלקתם החדשה. אם מסתכלים על התמונה הכוללת, הכל היה נראה טוב ושמח, כפי שאמור להיות.

טוב, הכל רק נראה.

"הוד מעלתך!" אדוארד פתח את דלת חדרו של כריס בזהירות. הוא חיכה לו שיתארגן לקראת הנשף המלכותי שהיה אמור להתחיל עוד שעה. הוא עצמו כבר לבש את בגדיו המפוארים, בצבעי חום בהיר, זהב וארד. "אתה מוכן?" הוא שאל אותו כשהבחין בו עומד מול חלון חדרו וממשיך לצפות בנוף היקר שפעם הוסתר ממנו.

הוא היה לבוש בבגדים שהכינו לו לאותו אירוע- חליפה כחולה ומלכותית, אך הבעת פניו לא ממש הציגה את השמחה שנדרשה להופיע אצלו. "כן." כריס השיב לו בקול שקט.

"ואתה בסדר?" אדוארד סגר אחריו את הדלת והתקרב אליו בדאגה. "אתה בוהה שוב."

"רק חושב." ענה.

"יותר מדי מחשבות יעשו לך רע." הוא נעמד לצידו. "אני מצטער שזה מה שקרה."

"זו לא אשמתך."

"אולי, אם לא הייתי כל כך נוקשה-"

"אד, זו לא אשמתך!" כריס הדגיש באנחה. "היא קיבלה את העונש שמגיע לה."

"היא אהבת חייך." אדוארד הזכיר לו.

כריס גיחך. "אני שמח שאתה תומך כל כך, אבל אתה יודע שאין בזה טעם. היא תכלא שם לנצח על ניסיון ההריגה הזה, ושנינו יודעים שהסיכוי שלה לצאת אפסי עד בלתי אפשרי."