מצוד הנבלים (ספר 3)

פרק 42 | אנא, אמור לי את האמת

את זמנה החופשי איימי ניצלה בהסתגרות בטירת הכתר. רק היא, אימה שלה ואופליה, אימה של איב. היא רצתה לשנות קצת את סגנון ביתן. הוא נראה היה לה אפל מדי. לא שזה הפריע לה פתאום, היא לא החלה לשנוא את האופל והחשכה, היא עדיין נראתה בעיניה קסומה, מסתורית. היא לא תפסיק לחבב את סגנון לבושה השחור ואת שיערה כרקיע הלילה, אבל הייתה רוצה לנסות להוסיף קצת גוונים נוספים לטירה. לבדה. מעין משימה אישית עבורה. משהו לעשות בזמן שהשאר רודפים אחרי הזאב ההוא. היא בעיקר קיוותה שזה יסתיים כדי שלא תצטרך לתהות האם כדאי לצאת החוצה.

היא ניצבה במרכז הטרקלין השחור הגדול, לצידה מקל וסחבה ודלי עץ מלא מים. היא נאנחה בתשישות עוד לפני שהתחילה. דבר ראשון היא הייתה צריכה לנקות הכל, והכל... היה הרבה מאוד.

נקישה קשה הדהדה ברחבי האולם והסיטה את תשומת ליבה אל שערי דלת הכניסה הסגורה. "הא, רג'י!" היא קראה בשמו כשהופיע שם. "אני מקווה מאוד שאתה לא מתכנן להפוך את זה להרגל, להיכנס בהפתעה מבלי להודיע."

הוא צעד לכיוונה. "זה דווקא מצחיק להבהיל אותך כל פעם מחדש."

"שמחה שאני מבדרת אותך." היא נחרה.

רג'י צחק בשקט.

איימי כיווצה את עיניה בחשד. "מה יש לך?" היא שאלה.

"למה את מתכוונת?" הוא הופתע ממה שאמרה.

"לא בטוחה. אבל יש לך מעין שמחה סמויה ולא ברורה." היא אמרה לו. "זה לא מתאים לך."

הוא הוריד את חיוכו. "את שמעת מה קרה לבן של מרלין?" שאל.

איימי הנהנה. "זה הגיע יחד עם ההודעה על צייד הפרס."

"אז אחותי ממש מדוכאת מזה. זאת אומרת, ממש, והיא ביקשה ממני לעשות משהו."

"לעשות מה?" תהתה.

רג'י השפיל את מבטו, חיוך בלתי רצוני עלה על פניו. "זה... זה די מביך."

"הו, אז אתה חייב לומר לי!" היא הפציעה בו ונתנה לו חבטה עדינה על זרועו הקשוחה. "מה זה?"

"היא אמרה לי ש... שאם... אם יש מישהו שאני, אה... אוהב, ולא אמרתי לו את זה, אז... אז כדאי שאגיד." פניו האדימו במסגרת שערותיו הפרועות.

איימי השתתקה. עיניה נפערו ופיה התעגל בזעירות. פניה ספגו אודם ורדרד מסוים. היא הביטה בו, הוא השפיל את מבטו למטה בשנית ולא התאמץ להסתכל עליה חזרה. הוא לא בדיוק הצליח. "אתה..." היא אמרה בשקט. "אוהב- אותי?"

"אם... אם את מנסחת את זה ככה," הוא הרים מעט את עיניו, קלט חיוך זעיר בין שפתיה. הוא די הופתע. איימי עלתה על קצות אצבעותיה ותפסה בכתפיו. היא מעולם לא עשתה את זה, אבל היא חשבה שככה נכון. היא קירבה את שפתיה לשלו ונישקה אותו בעדינות.