מצוד הנבלים (ספר 3)

פרק 27 | לראשונה מזה אי פעם

זיכרונה לא הטעה אותה, ולשמחתה היא ידעה את דרכה להר הקרח במדויק. אולי זה היה קשור לחוש החייתי הטבעי שלה שהתמצא במקום החדש, או אולי בגלל שרצתה להגיע אליו כמה שיותר מהר, אבל מה שלא תהיה הסיבה, היא הצליחה למצוא את עצמה מול ההר המדובר במהירות שיא. היא סבבה את מרגלותיו בצעדים מהירים, וצברה את הכפור שאפף אותו על עורה תוך כדי. היא כמעט ושכחה את ההרגשה הזאת של הקור שנסחבה אחריו תמיד. היה אפשר לחשוב שזה יימנע ממנה להמשיך ולהיכנס לפתח שחיפשה, אבל לא. ברגע שקלטה את הדרך שלה אל תוך ההר, אל הטירה, היא העלתה חיוך קטן והתקדמה פנימה בפשטות.

היא קיוותה שלמצוא אותו לא יהיה לה מסובך מדי.

"פייר?" קולה הדהד בין קירות המערה שהתרחבו עוד ועוד עם כל צעד שלה. "פייר, אתה כאן?" היא שאלה שוב, ופנייה הוארו בעמעום מהאור הקסום של הטירה הנסתרת. "זו אני, אנג'י." היא התקדמה והמשיכה עד שהגיעה לאולם הקרח הגדול.

קירותיו הלבנים בהקו בעיניה וסנוורו אותה מעט. נשימתה התקררה מכל שאיפה ונשיפה שלה. זרועותיה החשופות האדימו מהצינה שמילאה את החלל ולא יכלה לצאת ולתת לה רגע מנוחה חמים. כך קרה גם לרגליה ופניה. דברים רבים הקשו עליה להישאר שם הרבה, שלא כמו קודם. אבל שלא כמו קודם, היא לא רצתה לצאת משם כמה שיותר מהר. רק אחרי שתשכנע אותו עד הסוף.

"פייר?" היא המשיכה לקרוא אליו. קולה הפך צרוד תוך כדי. "בבקשה, תגיד לי איפה אתה!" מה שהצליחה להוציא מגרונה, הקריאה החלשה הזאת, הצליחה להדהד בחוזקה במקום.

היא הרגישה משב רוח חזק מסתחרר ומלטף אותה, אך גם דוחק בה ללכת לאחור. היא הבינה את הרמז, אבל לא נתנה לזה להפריע לה. היא לקחה את רגליה בכוח והתקדמה יותר ויותר. ככל שעשתה זאת, כך הוא הקשה עליה.

"אני לא אעזוב עד שתיתן לי לדבר איתך!" היא דרשה ממנו, היכן שלא היה.

"תעזבי." הוא אמר לה ממקומו בקולו הכביר. אנג'י ניסתה להבין מהיכן שמעה אותו, כדי שתוכל להבין לאן לגשת, אבל שריקת הרוחות הסוחפות ואשליות הקול שמנוגדות שבין קירות הטירה, הם מנעו ממנה להצליח בכך.

"אני לא אעזוב." היא נעצרה במקומה. "אני פשוט- אשב פה," היא צנחה על ברכיה, ואז התיישבה על רצפת הקרח בתנוחה שפופה. "ואחכה. עד שתחליט לצאת." היא המשיכה לבהות ברצפה, ולהתעלם מהקור שמסביבה שביקש ממנה ללכת, כמו גופה, שהתחנן שתעזוב ותחזיר לו את החום שלו.

היא אמרה לשניהם לא. היא הייתה מאוד נחושה, אולי אפילו קצת נאיבית. תמימה. אולי יותר מדי תמימה. היא הסתכלה על המצב מחדש, וקלטה. אם פייר יחליט שלא לבוא, ולחלץ אותה בעצמו, היא תקפא שם למוות. כבר היה מאוחר מדי בשבילה לעשות את זה בעצמה. גופה רעד בלי הרבה ברירה. היא החזיקה את עצמה לא ליפול בעזרת ידיה, וראתה איך הן הופכות כחולות יותר ויותר.