נכנסו אל תוך היער, "כריסטיאן?" שאלתי מחכה שיענה, אחרי כמה שניות הוא ענה "כן כריסטינה?" הוא הסתובב להסתכל עליי, "אתה מתכוון להשאר באייזק נכון?" הסתובבתי להביט עליו ועצרנו לשבת על גזע עץ כרות, "אני חושב שכן, בעוד יומיים תגמר תקופת הנסיון שלי ואז אני אהיה חייב להחליט." כמה שניות של שקט עברו, "את תשמחי אם אני אשאר?" הוא שאל אותי והעיניים הכחולות שלו ננעצו בי, אלוהים אדירים אני פשוט לא מסוגלת להשאר אדישה אליהן. "אתה יודע שכן." הוא חבק אותי חיבוק חם, לא רציתי שזה יגמר, מכירים את האנשים האלו שחיבוק שלהם זה ממכר? שאחרי חיבוק אחד אתה רק מחכה לשני? כריסטיאן הוא אדם כזה. "טוב אני חושב שכדאי שנקדם לכיוון השוק, כבר השעה שתיים-עשרה." הנהנתי בהסכמה והתקדמנו, רעדתי מקור וראיתי שהוא מביט בי, "מה?" שאלתי ולא הפסקתי לרעוד, "קר לך, קחי." הוא הושיט לי את הסווטשירט שלו, "תודה." לבשתי את הסווטשירט האדום ולמען האמת אני לא יודעת מה היה אדום יותר, הסווטשירט או הפנים שלי... הוא חייך לעברי וחצינו את גבול היער והעיר. חמש דקות של הליכה ולא יותר והגענו אל השוק, "וואו!" הוא בחן את השוק לכל כיווניו ועיניו נצצו, לא יכולתי שלא להעלות חיוך על פניי, "תכנס, יפה יותר מבפנים." נכנסנו אל תוך השוק, ריחות של ירקות ופירות באוויר, חנויות של בגדים ישנים ואביזרים עתיקים, אני אוהבת לטייל בשוק, האווירה פה כל כך אנושית ואותנטית. קניתי לעצמי כמה חולצות ישנות והיו חמודות, מכנסי בית וגם כמה פיג'מות, אהיל ורוד לחדר ותמונה קטנה של מלאכים. כריסטיאן קנה לעצמו כמה נעליים וחולצות וקנה כדורגל ישן עם חתימות של שחקני עבר. "כבר שתיים בצהריים, אני חושבת שכדאי שנתחיל להתקדם לכיוון הכפר." הוא הנהן ונכנסו אל היער, "היה לי כיף איתך כריסטינה." הוא אמר כשליווה אותי לחדר. "גם לי איתך כריסטיאן." הוא חיבק אותי והחזרתי לו חיבוק, נשק לי בלחי והלך לכיוון החדר שלו, "כריסטיאן!" קראתי לעברו, הוא הסתובב "הסווטשירט שלך!" ראיתי חיוך מתפרס על פניו "תשמרי אותו לעצמך." חייכתי לתודה והוא הסתובב והתקדם לחדרו, נכנסתי אל החדר שלי השעה הייתה רק שלוש לכן הסכמתי לעצמי לישון עד שתתחיל התורנות, למען האמת, ממש לא נרדמתי כל הזמן חשבתי על היום שהיה ועל כמה חמוד כריסטיאן היה, כל הזמן חשבתי על כמה אני שונאת כשקוראים לי כריסטינה וכמה אני אוהבת כשכריסטיאן אומר את זה, אבל אני לא מחבבת אותו!
עד שכבר הצלחתי לעצום עין, השעון המעורר צלצל 'תורנות, תורנות, תורנות!' הוא משמיע את הצעקה של גברת וויזלי, זהו השעון המעורר בכל הכפר, גברת וויזלי אמנם אישה קטנה וחביבה אך כשהיא צועקת גם המתים יכסו את האוזניים. קמתי ולבשתי על חולצה פרחונית חמודה שקניתי בשוק עם סקיני ג'ינס כהים, היום אני בתורנות מזכירות, זו התורנות המועדפת עליי, היא נמשכת רק שעתיים וברובה אני יושבת במזכירות ומשחקת בסוליטר, ההקרבה! יצאתי אל המזכירות שנמצא עשר דקות בדיוק מהחדר שלי, הלכתי אל לוח התורנויות כדי לבדוק מי תורן איתי היום 'מזכירות- מיילי סמוק, כריסטינה ווירלסון, אריאנה מארס.' שמחתי שמיילי ואריאנה יהיו איתי היום, אני ומיילי לא נפרדות לעולם ועד לא מזמן גם אריאנה הייתה איתנו אבל מאז שבחרה במסלול המדעי בקושי ויש לה זמן לנשום ואת רוב התורנויות היא עושה בספרייה, שמחתי שסוף סוף נהיה שלושתינו כמו פעם...
התורנות עברה מהר משציפיתי, אריאנה ספרה לנו שהיא החליטה לפרוש מהמסלול המדעי בטענה שהלחץ משפיע עלייה לרעה, קבענו שלושתינו לצאת לשתות סטארבקס מחר אחרי הלימודים ולהשלים פערים. "התגעגעתי אלינו." אריאנה אמרה, אני לא מסוגלת אפילו להסביר כמה התגעגעתי בעצמי, נפרדנו כולנו בחיבוק והלכנו להתארגן ללימודי הלילה, וכמה שהייתי רוצה לישון במקומם!
נכנסתי לחדר ונשכבתי על המיטה, ידעתי שיש לי לפחות שעת שינה אחת, לא עברה דקה ונשמעה דפיקה בדלת, "מישהו ממש לא רוצה שאני אשן היום?" מלמלתי כשאני פותחת את הדלת, כריסטיאן עמד שם ונכנס בלי שום הזמנה, זה לא הפריע לי בכלל.
"כריסטינה, אני מפריע?" כן! "לא, לא!" שקרנית. "הבטחת אתמול ללמד אותי מתמטיקה זוכרת?" שחכתי מזה בכלל "בטח שאני זוכרת." שקרנית! פתחתי את ספר האלגברה עב הכרס וגם מחברת, "אתה רואה? כשיש לך סוגריים בתוך המשוואה אתה צריך קודם לפשט את התרגיל ולפתור את התרגיל שבסוגריים, אחרי זה התרגיל הופך לרגיל ואתה רק צריך לפתור את המשוואה!" הוא לא הפסיק להסתכל עליי מסבירה, "מה?" שאלתי והעברתי קווצת שיער למאחורי האוזן, "לא כלום, אז אם פתרתי את מה שיש בסוגריים התרגיל נשאר פשוט?" הוא הסיט את מבטו חזרה אל המחברת ותוך עשר שניות פתר משוואה מסובכת מאוד, איזו מטומטמת אני! הוא טוב ממני בחומר! "אתה טוב ממני בחומר הזה, למה בקשת שאעזור לך?" שאלתי מופתעת, הוא לא ענה, רק פתר משוואה אחרי משוואה.
השעה הייתה שבע וחצי, לפני עשר דקות כריסטיאן הלך בלי להסביר לי בשביל מה הוא בא, התארגנתי ללימודי הערב ויצאתי, "כל התלמידים מתבקשים להגיע אל היער!" קולה של גברת וויזלי בקע מתוך הרמקולים וכך ראיתי את המון הילדים ונערים מתקדם אל היער, בכפר הנוער לומדים בערך עשרים-אלף תלמידים בני גילאי 6-19, חלק מהילדים הם יתומים, חלק פה מבחירה, חלק פה כי ככה ההורים שלהם בחרו אבל הכי חשוב זה שכולנו פה משפחה, אפילו שאנחנו לא מכירים כל אחד ואחד. בכל מקרה אי אפשר היה שכל התלמידים ילמדו לימודי ערב, לכן רק אני והשכבה שלנו זכינו לתענוג, אני לא צינית, מטר מטאורים זה מחזה מדהים ואני שמחה שאני אוכל לראות אותו עם אנשים שאני אוהבת
הגעתי אל היער, כל השכבה שלי ישבה על כמה מחצלות בזמן שרכזי השכבה בדקו נוכחות, התיישבתי ליד מיילי והתחלנו לפטפט, "אז איך היה עם כריס היום?" היא שאלה ועיניה זהרו "היה בסדר, די טוב!" חייכתי.
"ועכשיו תלמידים כל חמישה תלמידים יתפסו מחצלת ויצפו במטר המטאורים! בסופו של המטר כל כיתה תעמד ליד המחנכים שלה ונתקדם להמשך ליל לימודי." אלה אחת מרכזי השכבה אמרה, "תהנו!" בן רכז אחר אמר והלך לתפוס מחצלת עם כל שאר הרכזים. אני, מיילי, אריאנה, ג'יימס וכריס התיישבנו על אחת המחצלות, כל אחד הביא את מה שסוכם, אני כריות, מיילי שמיכות, ג'יימס נשנושים, אריאנה שתייה וכריס הביא רדיו אלחוטי בשביל האווירה. נשכבתי על הגב וכל האחרים עשו זאת אחרי, "יפה!" כריס שנשכב ליידי אמר, "מה?" שאלתי, "אמרתי שאת נראית מעולה." חייכתי והסמקתי, "יפה פה." הוא אמר אחרי דקה, "אני לגמרי מסכימה איתך!" חייכתי, המטר אפילו עוד לא התחיל, אבל אין שום ספק שהיה יפייפה, "היה לי כיף איתך היום, אנחנו צריכים לצאת שוב. "חייכתי בהסכמה, "אתה צודק." המטר התחיל, ללא כל ספק, זה הדבר היפה ביותר ראיתי מימי.
YOU ARE READING
להיות איתו
Teen Fictionהיי, אני כריסטינה אבל שלא תעזו לקרוא לי ככה, אני אכחיש! תקראו לי כריס. אני לומדת בכפר נוער, זה בעצם מקום עם בתים לנערים ובמרכזו בית ספר. הבית ספר שלי הוא מקום מאוד מיוחד, מוזר, אבל מיוחד9ף! מה שבטוח? לרגע לא ישעמם לכם איתנו.
