להיות איתו

פרק 17: את המשפחה שלי

"When i see your face, theres not a thing whole i want change cause you're amazing just the way you are! and.."

"די כבר עם ברונו מארס!" מיילי צועקת ומעירה אותי מהחלום בהקיץ ששקעתי בו במונית בדרך לכפר. "סליחה.." היא לוחשת לנהג שנועץ מה מבט עם המראה... "שוב פעם הסיוט שלך?" עוד לפני שהספקתי לענות היא ענתה, "זה לא יקרה, כריסטיאן אוהב אותך! אוהב אותך מאוד! אם ג'יימס היה אוהב אותי חצי ממה שכריס אוהב אותך הייתי המאושרת באדם, תעריכי את מה שיש לך בידיים! את כל הזמן מתעסקת בלמצוא מה שרע אפילו כשאין רע! כי החיים שלך מושלמים! עובדה, ישלך חבר מדהים ואת מחפשת סיבות לכעוס עליו, ישלך אמא מדהימה שטרחה במשך כל החג ואפילו תודה לא אמרת לה! ואני? אבא שלי נפטר לפני שנה, אמא שלי בדיכאון עוד מאז שהוא חלה והנער שאני רוצה לא מעוניין בי ולמרות הכל אני משתדלת לחייך, כי החיים ממשיכים! כי הם חייבים להמשיך!... לעזעזל איתך!" היא משלבת את ידייה וחוזרת לבהות בסמארטפון שלה, "את באמת חושבת ככה?" שאלתי בכנות... "לא התכוונתי שזה יצא ככה! הייתי חייבת להוציא את זה..." אני מביטה בה עדיין בשוק, "למה לא סיפרת לי..?" "כריסטינה, את כל הזמן כל כך עסוקה, יוצאת, מבלה, מתאהבת... אין לך זמן כלום! את כל כך מרוכזת בעצמך לפעמים שאני לא רוצה לבוא ולהציק עם החרא שלי.!" אני משפילה את מבטי מבושה, היא צודקת... "סליחה." אני מבקשת, "אני אוהבת אותך כריסטינה, אבל לפעמים את עושה דברים בלי לשים לב אליהם, את לא מעריכה את האנשים מסביבך.." 

"אני מצטערת." אני מביטה בה כמה שניות, רוצה לחבק אתה אבל מפחדת ואז היא מחבקת אותי.

~

"הנה זה פה, זה הבית שלי!" אני יורדת מהמונית, כריסטינה אחריי, הנהג פותח את הבגאז' ומוציא משם את המזוודות שלנו, אנחנו צועדות אל החדר שלי, כריסטינה רצה לקומה למעלה וכמנהגה מחליפה לבגדים נוחים יותר, היא אוספת את שיערה ומדליקה את הבוילר, אני נלחמת במזוודות ומנסה להעלות אותן מדרגה מדרגה... "אני העליתי, את פורקת!" אני מודיעה לה, אני מחליפה בגדים לפיג'מה, כאב הראש מהטיסה לא מאחר לבוא, אני צונחת על הספה עם שקית של במבה אדומה מול מרתון פרקים של בובספוג, מיילי בחדר פורקת את המזוודות, אני נרדמת. 

~

"אל תלכי!"

"אני ממש לא נשארת."

"אל תשארי, אבל אל תלכי, אני לא יכול בלעדייך!"

"היית צריך לחשוב על זה לפני שנשקת את קנדה.."

"אבל כבר הצטערתי על זה נכון? זאת הייתה טעות..."
"יש טעויות, ששום דבר לא יכול לכפר עליהן."
~
התעוררתי בבהלה שוב, הסיוט שלי חוזר על עצמו... אני לבושה בו אותו הדבר בדיוק וכמוני גם כריסטיאן, אנחנו נמצאים באותו מקום שהיינו בסיוט הקודם, אני רואה את הסיוט הזה כהמשך לסיוט לפניו, אני מפחדת.
~
לקראת הערב מיילי ואני מגלות שחזרנו יום לפני כולם, אנחנו יוצאות מהחדר שלי להליכת ערב, אנחנו מדברות על הכל,
"מיי, אני כל כך מצטערת!"
"על מה?"
"אני באמת מרוכזת בעצמי ו.."
"כריסטינה..."
אני עוצרת אותה מלדבר.
"תקשיבי למה שיש לי להגיד לך.. אני לא בסדר, אני חוצפנית, אני לא הייתי שם בשבילך כשהיית צריכה אותי ואת תמיד היית שם! אני כל כך מצטערת, אני מצטערת שלא שמתי לב לפני ואני מצטערת שהתרחקתי ממך קצת. את זוכרת מה הבטחתי לך בכיתה ד'?"
"ששום בן בעולם אחרי דניאל ריבליך לא יפריד בנינו."
"התכוונתי לזה, אני עדיין מתכוונת לזה! את החברה הכי טובה שלי, את המשפחה שלי, את אחותי... שום דבר מעבר לא חשוב!"
אנחנו מתחבקות,
"אני סולחת." היא אומרת.
"עכשיו ספרי לי הכל!"
אנחנו יושבות במשך שעות ומדברות, מאוחר יותר אריאנה מצטרפת, היא חזרה בדיוק מארגנטינה והיא מביאה לנו המון שוקולדים! אנחנו מדברות על הכל, משלימות פרטים... מיילי מספרת שהיא מחפשת חדר להשכיר בכפר ואני מדברת על מעבר לחדר גדול יותר, אריאנה מספרת על אחותה הקטנה שמתחילה ללמוד בכפר, אנחנו קובעות ערב בנות עוד באותו היום, אנחנו נהנות, אנחנו שוב פעם החבורה שאנחנו! התגעגעתי לזה, התגעגעתי אליהן.