חודש, חודש עבר מאז שכריסטיאן שלי טס. למען האמת? לעולם לא התגעגעתי ככה למישהו, לא לאימי שאני פוגשת רק בחופשות מבית הספר, לא לאחיותיי שחיות בצרפת ולא לדודתי שיוצא לי לראות פעם בשנתיים, אל כריסטיאן אני הכי מתגעגעת. כריסטיאן הבטיח לי שהוא יכתוב כל יום, אני יודעת שהוא השתדל לקיים את זה, בשבוע הראשון, דברנו כל הזמן, מהבוקר עד הלילה, בשבוע השני קצת פחות, אני מניחה שבגלל החתונה של אביו, בשבוע שאחריו עוד פחות, אני חושבת שבטח הם בילו זמן משפחתי, השבוע? דברנו פעם אחת... יותר נכון, אני דברתי, כתבתי... הודעתי לו על נשף האביב שמתקרב הוא ראה את ההודעה, והתנתק, זו הפעם הראשונה שהוא לא ענה להודעה ממני... אני מניחה שהוא לא יכל לענות.. אולי הוא עסוק. אני דואגת לו, מה איתו? איך הוא מרגיש? מה קורה איתו ועם אבא שלו? איפה הוא נמצא... ואם טוב לו.. אני מרגישה מטומטמת. מיילי ואריאנה ישנות אצלי כבר שבועיים, מיילי עזבה את הדירה עם בריאנה ועדיין מחפשת לעצמה דירה חדשה ואריאנה גורשה ממגורי המגמה המדעית לאחר שעזבה, אז גם היא מחפשת לעצמה דירה. האמת שאני שמחה שהן איתי, הן עוזרות לי להתמודד עם הגעגוע לכריסטיאן. אז נכון, הדירה נראית כמו דיר חזירים, אריאנה ומיילי לא מפסיקות לריב, ערימת הכילים עלתה על גדותיה אבל מה זה משנה? העיקר שאנחנו ביחד. מיילי ואני יושבות מול הטלוויזיה ורואות האנטומיה של גריי בפעם האלף. "הוא לא מת כבר?" אני שואלת, "רק בעונה השישית!" אני באמת לא מבינה מה היא מוצאת בסדרה הזאת. אריאנה מכינה אורז מוקפץ במטבח, צלצול בטלפון. אני קופצת. "זה כריסטיאן!" אני צורחת.
YOU ARE READING
להיות איתו
Novela Juvenilהיי, אני כריסטינה אבל שלא תעזו לקרוא לי ככה, אני אכחיש! תקראו לי כריס. אני לומדת בכפר נוער, זה בעצם מקום עם בתים לנערים ובמרכזו בית ספר. הבית ספר שלי הוא מקום מאוד מיוחד, מוזר, אבל מיוחד9ף! מה שבטוח? לרגע לא ישעמם לכם איתנו.
