הרגשתי כאילו השמיים נפלו, איך הוא לא סיפר לי שהיא עברה לכאן? איך אני אמורה לעבור את הלימודים כשהיא יושבת בכיתה שלי, מדברת עם חברים שלי ומנשקת את החבר שלי? חייכתי אל מיילי ואריאנה והתקדמתי אל בית ספר בשתיקה, מבפנים הלב שלי קרס, קריסה כללית, בכל הגוף, בכף רגל ועד ראש... לא יודעת להגיב, מחייכת ומתקדמת כי אין מה לעשות. אני נכנסת אל הכיתה ותומאס מתנפל עליי בחיבוק, "אני כל כך מצטער שלא באתי לראות אותך בשבועיים האלה." החיבוק שלו היה חם ומנחם, בכלל לא כעסתי.. ידעתי שכנראה יש לו סיבה לא לבוא, מאז שתומאס הגיע לכאן אני מרגישה טוב יותר, שיש מישהו שמבין אותי גם בלי שאני אדבר. "את רוצה לספר לי מה בדיוק קרה?" הוא שואל, לקחתי את ידו ויצאנו לקפיטריה, הוא הזמין הפוך וקוראסון והזמין לי שוקו וקוראסון... "את שונאת הפוך... אז הבאתי שוקו." הדהים אותי איך בכל כך כלום זמן הוא מכיר אותי כל כך טוב, לפעמים אנחנו לוקחים את האנשים מסביבנו כמובן מאליו, אבל הם לא! הם הכי חשובים, ואנחנו צריכים להודות על כך שיש לנו אותם. "תודה תומאס, תודה שאתה דואג לי." הוא חייך חיוך מנחם, "כריסטיאן בגד בי, הוא התנשק עם קנדה, האקסית שלו... שעברה לכאן, לכיתה שלנו. בשבועיים האחרונים ביליתי מתחת לשמיכה רק קוברת את עצמי מתחושת ההשפלה." הוא הביט בי במבט מרחם, "אל תתן לי את המבט הזה!" אמרתי, "אני מצטער, את בסדר עכשיו?" ניסיתי למצוא את המילים שיתאימו, אני לא בסדר, חרא לי, רע לי, הנערה הנוראית הזו עברה לכיתה שלי, אני צריכה לסבול הכל, קשה לי. "אני בסדר..." הוא הסתכל עליי, יודע שאני משקרת, "את לא." הוא חיבק אותי חיבוק חם ואני כבר התחלתי לבכות, "תתעלמי משניהם, הם לא שווים כלום! את שווה, את מעל לכל זה, את מעל לכולם ובחיים שלא תחשבי אחרת או תורידי את הראש, כי אין לך למה. אף אחד לא שווה שתבכי, אף אחד לא שווה שתתחפרי בתחת לשמיכה או תרגישי מושפלת, אף אחד לא שווה את הבריאות שלך, בחיי את כל כך רזית, זה מדאיג אותי, וגם את אריאנה וגם את מיילי.... כולנו אוהבים אותך ורוצים בטובתך, אז תזכרי שאת הכי טובה מכולם, את מעל לקנדה, מעל לכריסטיאן, מעל לכולם." המילים שלו חלחלו לתוכי והרגשתי כל מילה, הרגשתי שסוף סוף אולי אני מסוגלת להמשיך, לאט, אבל בטוח.
חזרנו לבית ספר, נכנסתי לכיתה באיחור של שעתים, הרכזת לי והיועצת לקחו אותי לשיחה והסברתי להן מה קרה ומה הרגשתי, הרכזת אמרה שזה לא תירוץ, אך לאחר ויכוח ממושך שלה ושל היועצת שטענה שגיל ההתבגרות לא קל לאף אחד, הן שחררו אותי לכיתה, נכנסתי לכיתה והנחתי את התיק במקומי, נגשתי את פרופסור דורקנהאם להביא לו פתק על החיסורים והתייבשתי, לא זיהיתי אף ילדה חדשה, תיארתי לעצמי שהיא אולי בכיתה אחרת וטעיתי, אבל בזה טעיתי... היא נכנסה לכיתה, "מצטערת הסניף של סטארבאקס היה סגור, בוקר טוב פרופסור!" היא הגישה לו כוס של סטארבאקס והתיישבה ליד מיילי שנרתעה ממנה. היא הייתה גבוהה ממני ושזופה, השיער שלה היה מתולתל וחום ועיניה היו בצבע דבש, היא לא הייתה רזה, למען האמת היא הייתה די מלאה, אבל זה לא מנע ממנה מלהיות יפה, הבנתי מה כריסטיאן מצא בה... כריסטיאן, איפה הוא בכלל? הוא נכנס לכיתה, "הטיימינג שלי.." מלמלתי כך שאף אחד לא שמע, "אני מבין שאיחורים נהיו פה הרגל." כריסטיאן השפיל את ראשו והתיישב ליד ג'ורג' כדי לא לשבת לידי אני מניחה, פרופסור דורקנהאם מעביר אותו לידי כי הוא מכיר את סדר מקומות הישיבה שלנו, אני נצמדת עם הכיסא את הקיר כדי לא להיות קרובה אליו מידי, זו הפעם הראשונה אחרי השבועיים האלו שאנחנו נפגשים... 'אני צריך לדבר איתך' הא מעביר אללי פתק, אנו קוראת וקורעת, 'בבקשה כריסטינה, אני מתגעגע אלייך.' גם את הפתק הזה אני קורעת, 'אני אוהב אותך, את חייבת להאמין לי.' את הפתק הזה אני מקפלת ושומרת בלי שהוא יראה וקורעת דף אחר כדי שהוא יחשוב שלא אכפת לי, הפרופסור שוע את קריעות הדפים, "כריסטינה, יש לך בעייה בשליטה בעצבים? עופי לי מהכיתה!" כריסטיאן קם, "פרופסור זה אני אשם." הפרופסור מרים גבה, "משחק אותה ג'נטלמן, עופו שניכם מהכיתה." הוא מצביע עם אצבע מורה על הדלת, אני יוצאת מהכיתה בלי לומר מילה, כריסטאן יוצא מיד אחרי.
YOU ARE READING
להיות איתו
Teen Fictionהיי, אני כריסטינה אבל שלא תעזו לקרוא לי ככה, אני אכחיש! תקראו לי כריס. אני לומדת בכפר נוער, זה בעצם מקום עם בתים לנערים ובמרכזו בית ספר. הבית ספר שלי הוא מקום מאוד מיוחד, מוזר, אבל מיוחד9ף! מה שבטוח? לרגע לא ישעמם לכם איתנו.
