ילד רע

פרק 11

"אתה." אמר איאן כשישבתי על הספסל עם אור ודניס בהפסקה והוא בדיוק בא, הוא היה נראה עצבני, "אני" אמרתי והסתלכלתי עליו לא מבין בדיוק כמו אור ודניס "איך אתה מעז לתת לי מכות, ועוד לידה, אתה נותן לה להעיף אותי משם, אתה לא אמור לעזור לקשר שלנו?" שאל "לא זכור לי שבאתי כמטווח ביניכם. אני לא חייב לעזור לך, בטח שאתה מפחיד אותה" אמרתי עצבני "היא לא מפחדת ממני!" צעק בזעם "היא כן. תתעורר על החיים שלך איאן, היא מפחדת מזה שאתה נושם לידה" אמרתי והוא הביט בי בכעס, לאחר מכן הוא התרכך ובעט באבן שהייתה ליד "תעזור לי איתה דין.. בבקשה.." אמר על סף בכי "מה אתה רוצה שאני יעשה?" שאלתי לאמבין, שיפסיק לדחוף אותי לקשר החולני הזה שלהם. "אני לא יודע, אבל היא תמידמקשיבה לך בסוף.. תשפיע עליה, אתה תמיד משפיע עליה!" אמר כועס, גם על כך שהיא לא מוכנה לדבר איתו, וגם על כך שיש לי השפעה עליה, למרות שאני לא ראיתי את זה. "תשחרר ממני איאן. זאת חברה שלך והיחידי שיכול לשנות את המצב ביניכם הוא אתה, לא אני." אמרתי, לא רוצה שוב פעם לחפור לעצמי בור. תמיד אני עוזר להם ואז כועס על עצמי, ואז הם רבים, אני והיא מתקרבים ואז אני שוב רבים ואני כועס על עצמי.

"מה אכפת לך?!" צעק "אני מזכיר לך שאתמול הכנסת לי מכות, אין סיבה שאני אעזור לך, דבר שני, אני לא רוצה בכלל" אמרתי בקרירות "רבתם מכות אתמול?" שאל אור, "הוא בא אל אושר, ובדיוק אני הייתי" אמר איאן ושניהם הסתכלו עלי, "באתי לבדוק מה שלומה, זה הכל. זאת היא שצרחה בפחד שאיאן טלטל אותה בכוח" אמרתי באדישות והם הסתכלו עליו מופתעים "אתה חתיכת.." בא לומר אך קטעתי אותו "מניאק?" שאלתי "אני יודע" המשכתי באדישות שלי. "אני הולך לכיתה, מציע שזו תהיה הפעם האחרונה שנדבר עליה, כי אני לא רוצה להיות חלק מהקשר שלכם" אמרתי וקמתי ממקומי בדרכי לכיתה. עברתי דרך הלוקרים, הבטתי סתם ככה לתוך השכבה של אושר ומבטה נתפס במבטי, היא הסתכלה עליי והחלטתי שלא אגיד לה כלום, היא נופפה בידה בחוסר ביטחון והחזרתי לה חיוך קטן והמשכתי בדרכי לכיתה. התיישבתי המקומי ליד איאן, "באמת היית אצלה אתמול?" שאל אור והתיישב לידי, הרמתי אליו את מבטי "כן" אמרתי בפשטות"מה עשיתם?" שאל סקרן "שכבנו" אמרתי וגלגלתי את עיני והוא פער את שלו "תגיד לי אתה טמבל? יש לה חבר. לא עשינו כלום, הלכתי והיא עדיין הייתה לא משהו, חזרתי לבדוק מה איתה וכשבאתי הוא היה, חתיכת חולה נפש.." מלמלתי בגועל, "ו? מה קרה אחרי שרבתם מכות?" שאל "אושר העיפה אותו הביתה" אמרתי והוא הסתכל עלי מופתע "ואתה?" שאל ושתקתי "מה?" שאל "נשארתי עוד קצת, היא התעקשה לטפל בפצעים שלי" אמרתי בחוסר עניין, "אווו.." אמר בקול רך "בחיים לא. תשתוק!" נתתי לו אגדוף בבטן והוא התקפל "מה הקטע איתה באמת?" שאל "אין שום קטע. יש לך חבר אור" אמרתי והבטתי בעיניו, בחיים לא אגרום למשהי לבגוד בחבר שלה, ובחיים לא אבגוד בחבר שלי, זאת אומרת, כן אני לא סובל את איאן, וזה בעיקר בגלל אושר. אבל לפני זה הוא היה חבר טוב שלי. "ואם לא היה לה אחד כזה?" שאל "אבל יש לה" אמרתי מתחמק מתשובה "פחדן" אמר והסתכלתי עליו מרים גבה. "אני לא מפחד, אני מציאותי. אושר היא לא השבילי, אני בן זונה, והיא כזאת תמימה, היא ילדה. חוץ מזה שאין לי ולא יהיהלי אליה כלום" אמרתי והחזרתי את מבטי ישר אל הפלאפון "היא פשוט ידידה טובה שלי, לא יודע איך יצא לי להיפתח אליה ככה" אמרתי "כנראה שאתה באמת לא שם עליה.." אמר אור "כנראה." אמרתי ובדיוק המורה נכנסה ואיאן התיישב לידי, השיעור עבר יחסית מהר, הרבה מבטים של איאן שלא הזיזו לי, והמון מחשבות על אושר, אולי באמת אני אתחיל להתייחס אליה כאל ידידה טובה. זה יעשה לי טוב.

יצאתי מהכיתה להפסקה, וראיתי את אושר שוכבת על אחד הספסלים בקצה בית הספר, איפה שאף אחד לא מסתובב, ואפשר לראו אותם רק מרחוק. זה היה מקום יפה, הייתה שמש נעימה והדשא היה ירוק. התקרבתי למקום בו  שכבה אושר והיא פשוט עצמה את עיניה, נהנת מחום השמש, "אני מפריע?" שאלתי והיא פקחה את עיניה, "היי" היא אמרה והתיישרה, "מה אתה עושה כאן?" שאלה. "סתם, עברתי וראיתי אותך מרחוק" אמרתי והבטתי בעיניה, "למה את לבד?" שאלתי "סתם לפעמים באלי להיות קצת לבד, לא תמיד להיות דבוקה לעדי" אמרה, "את צריכה זמן לבד?" שאלתי שהרגשתי שאני מפריע לה "כבר לא. תשאר" אמרה והורדתי את התיק והתיישבתי לידה "ראיתה את איאן היום?" שאלה והנהנתי, לא רציתי לספר לה יותר מדי "דיברתם?" שאלה "בקטנה" אמרתי בשקט "ראית אותו את?" שאלתי והיא הנידה לשלילה, "את פה כי את לא רוצה לראות אותו, נכון?" שאלתי כשהבנתי מה יש לה להיות לבד, "אני אוהבת את המקום הזה, הוא מרגיע" אמרה והסתכלתי סביב, באמת נעים כאן. "איאן יותר לא התקרב אלייך מאז אתמול, נכון?" שאלתי בכעס "לא" אמרה והנהנתי "תודה על זה" אמרה "על מה?" שאלתי לא מבין "זה בזכותך" אמרה, "מה שלום הגבה שלך באמת?" שאלה, "לא יודע, תגידי לי את דוקטור" אמרתי והורדתי את ראשי קצת בשביל שתוכל לראות מקרוב, היא צחקקה והניחה יד אחת על הלחי שלי ואת היד השנייה על הפלסטר, היא הסירה אותו בעדינות. מבטי היה נעוץ בה וראיתי כמה מובכת היא מבקרבה ביננו. "אתה רוצה שאני אחליף לך היום את הפלסטר?" שאלה, "אני אקפוץ אלייך" אמרתי "מתי אתה מסיים?" שאלה "שלוש" אמרתי, "גם אני, אולי תיקח אותי טרמפ?" צחקקה "תחכי לי ליד השער" אמרתי והיא הנהנה חיוך. לפתע היא הניחה את ראשה על כתפי, לא אמרתי כלום והמשכתי להביט לאופק, "מה אתה חושב שיהיה ביני לבין איאן?" שאלה "אני לא יודע.. את צריכה להחליט אם את מוכנה לקבל אותו למרות הכל" אמרתי "אני לא אהיה פה להגן עלייך תמיד אושר" אמרתי והרגשתי את מבטה נעוץ בפנייה, הורדתי את ראשי לראשה. והינה זה קורה עוד פעם, אנחנו סנטימטר מנשיקה. הבטחת לעצמך שזה לא יקרה יותר, נכון דין? "ששש! טלפון מפגר!" שמענו מהשיחים ומיד שנינו התרחקנו בבהלה והסתכלנו לשיחים, ראינו את עדי הנבוכה עם הטלפון בידה, "אני לא רציתי להפריע.." אמרה וקמתי ממקומי, קחקחתי בגרוני ופניתי לאושר "בשלוש בשער?" שאלתי, היא הנהנה והתקופפתי לתת לה נשיקה בלחי וחזרתי לכיתה, בכל מקרה בדיוק נגמרה ההפסקה. אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה אם הטלפון של עדי לא היה מצלצל מהשיחים!