ילד רע

פרק 18

-נקודת מבט אושר-

"מה את עצבנית? מה זה גם היה כל המבטים האלה שם?" שאלה אותי עדי שמאז שיצאנו מהקפיטריה לא דיברתי או חייכתי. "שום מבטים, ניסיתי להיות מרוכזת באוכל" אמרתי והוצאתי בעצבנות את הדברים מהלוקר, "את מוכנה לספר לי מה נסגר איתכם?" צעקה עליי מאחורי דלת הלוקר "כלום!" צעקתי וסגרתי את דלת הלוקר, היא הביטה בי לא מבינה, בחיים לא התנהגתי ככה. "אוף תעזבי אותי עכשיו עדי!" אמרתי על סף דמעות והסתובבתי עם הספרים, לא זה לא יכול להיות יותר גרוע ומביך מזה, להיתקע בדין שיפיל לי ת כל הדברים, "כוסעמק!" צרחתי והתקופפתי להרים הכל, הייתי בסערת רגשות אחת גדולה והוא האדישות שלו היה הדבר באחרון שרציתי לראות. "מה יש?" שאל לא אדיש, אל שוב- מאופק ורציני. "כלום תעזוב עכשיו" אמרתי ולקחתי מידו את הספרים האחרונים, "תני לי לעזור לך" אמר ממשיך לאסוף את מה שמחליק מידי, "רוצה לעזור לי? אז תצא לי מהחיים!" אמרתי כשדמעות זולגות על פניי, לקחתי את התיק שלי, משאירה מאחור את כל הספרים והמחברות שנפלו לי ויוצאת בכעס מבית הספר, בעיקר מצטערת על מה שאמרתי לדין.

קמתי מהספה כששמעתי דפיקות דלת, "מה?" שאלתי, שוב למה הוא לא יכול ללכת? כבר הבנתי שהוא לא בעניין אז למה הוא ממשיך להציק? "שכחת קצת" אמר דין מגיש לי את הספרים ששכחתי, "תודה, אבל יכולתי גם לאסוף את זה מחר" אמרתי ובאתי לטרוק את הדלת "רוצה לספר לי מה קרה?" שאל מונע ממני בעזרת רגלו להיכנס אל הבית, "לא קרה כלום" אמרתי נכנסת לביתי והוא אחרי "אז למה בכית?" שאל משלב את ידיו "למה אתה מציק?" שאלתי באתו הטון "למה את מגעילה?" שאל לא מבין "למה אתה מכחש למה שהיה כאן בשישי בערב?" שאלתי בכעס "אושר אני לא התכחשתי" מלמל "אז?" שאלתי משלבת את ידי "אני חושב שזה לא נכון מה שעשינו" אמר וליבי נסדק והנהתי, "זאת אומרת, אושר.. יש לך חבר, ואני באותו יום נפגשתי עם האקסית שלי, למרות שאני לא רוצה אותה" אמר והמשכתי להקשיב "ו.. זה פשוט לא נכון לעשות את זה ככה, יכול להיות שהיינו מבולבלים?" שאל והרגשתי שהלב שלי פשוט צנח. הוא לא רוצה אותי.  "צודק" אמרתי, אתה טועה. כל כך. "אנחנו בסדר, נכון?" שאל, "בסדר" אמרתי והושטתי את ידי ללחוץ אותה "אז אין יותר חיבוקים?" שאל עדיין קשוח "אין" אמרתי ברצינות והוא הנהן "ביי" הוא הלך בלי ללחוץ את ידי, כשהדלת נסגרה, הברזים בעיניים שלי נפתחו. נפלתי לספה, ואז שוב שמעתי דפיקות "תלך מכאן!" צעקתי על הדלת בזעם, לא בבכי. "מי?" עדי נכנסה אל הבית ומצאה אותי מנגבת דמעות מעייני, "אושר. בחיי שמעולם לא ראיתי אותך מזילה דמעות, קרה משהו?" שאלה. אני לא בן אדם שהיסטרי בבכי, בקושי מורידה כמה דמעות, בטח שלא מול אנשים, וברור שלא בגלל בנים, "זה לא איאן, נכון?" שאלה לחוצה ושללתי עם ראשי משפשת את עיניי שלאחר כמה דמעות בודדות הבינו שזה פשוט לא שווה. "כולם בסדר במשפחה?" שאלה וליטפה את גבי ומביאה לי כוס מים, "ברור" אמר נאנח ולוגמת את כל תכולת הכוס, את נורמלית אושר? להוריד דמעה? בגללו?