"אני שמח שזה מה שבחרת" חייך אליי "גם אני" אמרתי בשקט, אני לא שלם עם עצמי.
"אמא, אני צריך לדבר" אמרתי לה כשנכנסתי הביתה "מה קרה?" שאלה לחוצה וקמה ממקומה "שבי דקה" אמרתי מתיישב לידה בפינת האוכל "אני.."מלמלתי "אני נוסע לבית ספר, באמריקה" אמרתי והיא הביטה בי לא מבינה "מה?!" שאלה "זה.. זאת מליגה, למצטיינים" שקרתי "איזה מצטיינים דין? אני אחרונה שתזלזל באינטלגנציה שלך. אבל אתה מבריז רוב הזמן!" צעקה "אמא, זאת תוכנית מיוחדת, כבר התקבלתי. אני רוצה את זה" אמרתי מביט בעיניה "מה אני אעשה בלעדייך?" שאלה בלחש "אמילי תעזור לך.." לחשתי מלטף את ידה "ואם אבא שלך יחזור?" שאלה "הוא לא" קבעתי "למה אתה כל כך בטוח, עכשיו שאתה לא כאן לא יהיה מי-" אמרה בפחד "הוא לא יטריד אתכן יותר, אני מבטיח. הכל עכשיו יהיה יותר טוב ופשוט לכולם" אמרתי בשקט והיא חיבקה אותי חזק, "מתי?" שאלה "היום. בערב" עניתי "למה רק עכשיו אמרת לי?!" צעקה "לא ידעתי אם אני רוצה או לא! רק היום החלטתי" שקרתי לה והיא בכתה"די אמא, בבקשה. יהיה לכולם טוב" הבטחתי לה, באמת האמנתי בזה. "אמילי. היא יודעת?" שאלה לאחר כמה דקות בהם שתקנו, "עכשיו אני הולך לספר לה" עניתי וקמתי ממקומי, דפקתי בדלת חדרה, היא הציצה מהדלת וחייכה אלי "איך את?" שאלתי מתיישב לידה "טוב. כבר לא מציקים לי מאז שדניס אמר לכולם שאני חברה שלו" צחקקה וצחקתי גם נזכר ביום הזה שדניס בא לשולחן של אמילי וישב איתה מחובק וכולם הביטו בו המומים. "אני רוצה לספר לך משהו" אמרתי ברוך "הכל בסדר?" שאלה "אל תקחי את זה רק קשה, טוב?" שאלתי והיא הנהנה מפוחדת "אני עובר לאמריקה" אמרתי ומבטה קרס "למה?" שאלה "אני הולך ללמוד בבית ספר טוב יותר שם" עניתי, קשה לי כל כך לשקר להן. אבל אסור שידעו שאני נוסע עם אבא. "תשאר כאן דין" התחננה "אמילי, הייתי רוצה. אבל תראי שהכל יהיה בסדר עכשיו, ואבא יפסיק לבוא הנה. את סומכת עליי, נכון?" שאלתי והיא הנהנה בצער "וכל מה שתצטרכי תדברי עם דניס או אור וגם אושר" אמרתי וליבי דפק כשאמרתי את שמה. זהו אני לא אראה יותר את אושר. "גם ענבל התחילה להתחבב עליי קצת" לחשה משחקת באצבעותיה, פאק. שכחתי ממנה לגמרי! "יופי חמודה שלי, לפני שאלך אבוא להגיד לך שלום" נשקתי את ראשה ויצאתי מהחדר, מביט לאחור ורואה אותה צונחת לכרית בדמעות, אני מודה שדמעה אחת ירדה מעיניי, ומהרתי למחות ולהעלים אותה.
"תקשיבי דקה" אמרתי לענבל שישבנו במרכז לבד "אה?" שאלה אדישה "אני עוזב את הארץ" אמרתי והיא נחרה בצחוק "לבית ספר באמריקה" אמרתי מתעלם מהתגובה שלה "מה?" שאלה לא מבינה "אתה רציני?" שאלה "כן. היום בערב" אמרתי מצפה לתגובה שלה, היא הייתה נראת כמו גופה לרגע "אל תסבן אותי דין, דברים כאלה לא קורים מהיום למחר" אמרה "אם אתה רוצה להיפרד ממני כי לא שכבתי איתך-" באה לוומר אך קטעתי אותה "את יודעת שאני לא כזה, ענבל. כל מה שאת צריכה לדעת זה שממחר אני לא כאן, אני לא בארץ ואני באמריקה" עניתי "מה.. מה זה אומר עלינו?" שאלה "אני חושב שניפרד כידידים עם ספק לעתיד כרגע" עניתי "כשתחזור לארץ.. תדבר איתי" אמרה מבינה. "ענבל, באמת היו לי רגשות אלייך" עניתי כשעמדנו מחוץ לביתה, נפרד ממנה בפעם האחרונה. "אהבתי אותך" ענתה בכנות "את מדהימה" עניתי "תהנה, תשמור על עצמך במה שלא תעשה" אמרה ונשקתי אותה, "ביי" אמרתי והתחלתי ללכת לביתי, זהו. אין יותר ענבל, אין יותר אושר, אין יותר איאן! הלכתי לחדרי וקפלתי את כל הארון שלי, הכל כבר היה מוכן. אולי אלך לאושר? רק בשביל להגיד שלום, אבל היא הרי תשמח אם אלך.. היא שונאת אותי. אבל.. אבל היא אולי הכי חשובה לי כאן, אחרי הכל. אעבור אצלה בבית אולי עוד מעט, אכתוב לה אסמס שתרד לכביש ואפרד ממנה. לא יודע.. הייתה לי הרגשה שמשהו לא בסדר איתה, גם באופן כללי בזמן האחרון.. וגם עכשיו, משהו מרגיש לי מסריח. כבר המון זמן. ואז הטלפון שלי צלצל 'עדי צור' מה היא רוצה? אולי משהו קרה לאור? 'הלו?' שאלתי 'דין?' שאלה 'כן' עניתי 'אתה בבית? זה חשוב' אמרה 'הכל בסדר?' שאלתי מתוח 'משהו קרה' ענתה 'תדברי כבר עדי, מה קרה?' אמרתי עצבני.
-נקודת מבט אושר-
הלכתי ברחוב, בדרך למרכז לקנות לי עוד כדור לכאב ראש. ואז שוב, כמו בכל יום, יד גדולה חטפה אותי במפתיעה, "כל הכבוד" הוא אמר "מה?" שאלתי שבורה "הצלחת, את משוחררת" ענה לי הבחור "מה?" שאלתי שוב לא מבינה "עשית מה שהיית צריכה לעשות, והכל עבד כמו שצריך, שברת לו את הלב ואני השגתי מה שרציתי, עכשיו את חופשייה לעשות כרצונך" אמר "דין?" שאלתי בחשש "הוא עוזב?" שאלתי חנוקה מדמעות, האיש הנהן ברשעות, התפרצתי בבכי "היום בערב. לא נורא, יעבור. קחי, מזכרת" זרק לעברי אלבום תמונות, ואז נעלם. פתחתי את האלבום, שהיה.. היה מלא בתמונות שלי ושל דין, בכל מני מקומות. תמונות שלנו בפארקים, מסעדות, מועדונים, בבית שלו בבית שלו, בחצרות, בספסלים, בבי ספר, בזולה.. בכל מקום שהיינו בו. התמונות בהן אותו איש נורא עקב אחרינו. דפדפתי תמונה תמונה, והרגשתי שאני עומדת למות. איך זה קרה? למה דווקא לי?
חזרתי לביתי. תשושה, שבורה, ועל סף עילפון. ולצערי, איאן היה בחדרי. אני שונאת אותו, והגיע הזמן להעיף אותו "חפשתי אותך" התקדם אליי עצבני, זזתי ממנו לאחור "מה הבעיה שלך?!" שאל עצבני "אני רוצה להיפרד" עניתי ישירה "מה?!" שאל לא מבין "אני לא רוצה אותך, אני לא אוהבת אותך ורע לי. אני לא רוצה שנהיה יחד" אמרתי לו בכעס "בת זונה. מה קרה פתאום?" שאל במבט רצחני "כלום. לא אהבתי אותך כבר תקופה, טוב? ועכשיו יש לי אומץ להגיד לך. אני רוצה להיפרד" אמרתי והוא נראה עצבני "הרגשתי.. הרגשתי שאת מלוכלכת.. הרגשתי שאת כלבה" סינן בשקט "עוף מכאן" צעקתי עליו "ולמה? ולמה שאקשיב לך? הרי את מפחדת ממני" אמר תופס בפני בחוזקה. שלפתי את הפלאפון מכיסי האחורי והתקשרתי לעדי, השארתי אותו שם.. בבקשה שתשמע את הכל! בבקשה שתבין תבוא לעזור לי.. "אתה מכאיב לי איאן!" צרחתי עליו, "אני יכול לעשות בך מה שארצה! חשבת להיפרד ממני? לא לפני שאקבל את הבתולין שלך, לא לפני שתקבלי ממני עונש" אמר תופס בידי חזק, "די איאן!" צרחתי בבכי, לא הייתי צריכה להיפרד ממנו ככה. הוא נעל את דלת חדרי וקרע ממני את החולצה שלי, "בבקשה איאן.." התחננתי בבכי מר. הוא פשט את מכנסיו והוריד את חולצתו, "הרבה זמן רציתי לעשות את זה" הוא סטר בפניי, השתוללתי וניסתי להתחמק ממנו, הוא משך בידי והעיף אותי על הרצפה "די איאן!" צעקתי בכל כוחי מקווה שמשהו ישמע אותי. אני רוצה את דין. בבקשה דין, יש לך כוח כזה שיודע מתי אני צריכה אותך.. בבקשה תבוא הנה!
היי בנות, רציתי להגיד לכן שקצת התבאסתי בזמן האחרון, הצפיות התגובות וכו' ירדו וזה כן משהו שמדרבן אותי ומפיק תוצאה טובה יותר. אז אם אתן יכולות להיות קצת יותר נחמדות זה יהיה מדהים, לאב יו💘
YOU ARE READING
ילד רע
Romantik"את אוהבת אותי?" הוא שאל והיא הביטה בעיניו "תמיד" לחשה ונישקה אותו. טוב, ככה אושר חשבה לעצמה, אבל אז הכל התערער סביבה. למה הוא מגיע דווקא עכשיו? שהכל נהיה טוב? שהכל מסתדר כלכך מושלם עם החבר שלה? עם החבורה שלה? דווקא אז הוא חייב להיכנס לחיים שלה ולסב...
