-נקודת מבט אושר-
שכבתי במיטה והתקשתי לעצום עיניים, פתאום השאלה שהכי הפחידה אותי ותמיד הייתי ממהרת למחוק אותה נתקעה לי. מי זה האיש הזה? מה הוא רוצה ולמה? למה הוא רוצה שדין יעזוב?
קמתי בבוקר ויצאתי לבית הספר, לבושה בטייץ שחור וחולצה צהובה, נעלתי את נעלי הספורט הלבנות שלי ולקחתי את התיק שלי, "הופה" יד משכה אותי לאחור באמצע הדרך, שוב הוא? "אני שמח שאת מגיבה מפעם לפעם יותר בשקט" אמר בגיחוך זדוני, שוב הייתי מפוחדת. "תקשיבי לי ונמאס לי לחזור על זה. היום. היום את גורמת לדין את ה-סבל, זה ברור?" שאל והנהנתי מפוחדת "קדימה, שלא תאחרי" אמר ורצתי לבית הספר.
"אושר!" צעקה עליי עדי באמצע השיעור "מה..?" מלמלתי לא מבינה "כבר שבועיים שלא ראיתי אותך מחייכת.." אמרה משום מקום "הכל בסדר עדי" אמרתי והנחתי את ראשי על השולחן "זה לא. מה קורה? זה שוב דין? אבל אמרת שטוב לך. בחיים לא היית דיכאונית ככה" אמרה "זה לא הוא, טוב לי עם איאן" , נשמע צלצול. "את באה לקפטריה?" שאלה "לא, אני לא רעבה" עניתי וברחתי מהכיתה. הייתי צריכה קצת להיזכר בנו, וידעתי שהספסל שלנו יעשה את זה הכי טוב.
-נקודת מבט דין-
"איפה אושר?" שאל איאן ששני ועדי נכנסו בלעדיה לקפטריה "אומרת שאין לה תאיבון" אמרה עדי בפשטות "קרה משהו?" שאל אור "לא יודעת, היא כבר ככה מהבוקר" אמרה עדי "טוב די לדבר עליה, אני אברר את זה אחר כך" אמר איאן מודאג. הבטן שלי כאבה, משהו הרגיש לי לא טוב, לא נכון.
יצאתי מהקפטריה והתחלתי ללכץ בשתיקה בבית הספר, הייתי צריך לחשוב, אז הלכתי לספסל שלנו. זה המקום האהוב עליי, ולפעמים אני יושב שם ונזכר כמה היה לנו טוב וזה מכניס אותי לבועה רגעית של טוב.
התקדמתי לספסל ופתאום ראיתי משהי יושבת עליו, התקדמתי יותר- וראיתי את אושר, שוכבת על הספסל מורכנת ראש. אני לא מתכוון להתקרב אליה, מתחיל לעבור לי ממנה אני חושב וליצור איתה קשר יעשה רק רע. הבטתי בה עוד קצת מרחוק, היא נראתה שקועה באדמה, היא חושבת. פשוט הסתובבתי על הצעדים שלי והלכתי משם.
-נקודת מבא אושר-
מה אני עושה? איך אני מכאיבה לו? קמתי מהפסל והלכתי לזולה שלנו, כולם ישבו שם. אז הלכתי והתיישבתי על איאן. הם הביטו בי לא מבינים "איך את מרגישה?" שאלה עדי "טוב. למה?" שאלתי בחיוך מזויף "כי היום בשיעור היית קצת דאון" אמרה וצחקקתי "זה כי לא ראיתי את היפיוף הזה מלאן זמן" אמרצי מנשקת את איאן, הרגשתי את עיניו של דין נעוצות בנו. "אוקיי.." מלמלה עדי ונמרחתי על איאן. הרגשתי רע, נוראי. מכל בחינה. "טוב אני הולך" קם דין באופן םתאומי "לאן?" שאל אור "לא יודע" אמר ופשוט הלך "מה יש לו?" שאלה שני " לא יודע כבר.." מלמל אור.
-נקודת מבט דין-
נשרפתי מבפנים, כמעט ונשברתי מולם, כמעט והעםתי לאיאן פצצה לראש. כמעט ותפתי את אושר וחטפתי אותה איתי, כמעט וצרחתי עליה את כל מה שאני חושב עליה ועלינו. בחיים לא הגענו לזה, שהיא מתנהגת בחוסר רגישות כזאת כלפיי, אוקיי את לא רוצה אותי, את שונאת אותי ואת לא רוצה איתי קשר.. אבל אל תכאיבי לי לפחות.
הלכתי הביתה, עצבני כמו שלא הייתי מעולם. זה היה השיא.
נכנסתי לחדר וטרקתי את הדלת "דין!" צעקה לי אמילי "לא עכשיו!" צעקתי בכעס "דין!" צעקה שוב "סתמי כבר אמילי לא עכשיו!" צעקתי חזק יותר "דין!" צרחה "מה את רוצה?!" צרחתי חזק יותר, בחיים אבל בחיים לא צעקתי או צרחתי ככה, הייתי מבוהל מעצמי. "אבא!" צעקה חלש יותר. קמתי מהמיטה, עצבני "מה אתה רוצה?!" צעקתי עליו עצבני "תרגע" אמר רגוע "עוף מכאן!" צעקתי עליו "באתי לראות אם אתה עדיין מעוניין בהצעה שלי" אמר "תלך מכאן אמרתי, עוף!" צרחתי עליו, אני בטוח שהייתי נראה כמו אחד שהולך להרוג משהו, אני חושב שמתתי מבפנים. הרגשתי ריק. הוא נרתע מעט לאחור, סגר את הדלת והלך. הסתובבתי לאחותי שהביטה בי בפחד, באימה, היא החלה לבכות בשקט, עליתי חזרה לחדר וצנחתי למיטה. הרגשתי רגוע יותר, הוצאתי את הכל, הכל.
ענבל התקשרה אליי חמש פעמים "הלו?" עניתי לבסוף, "מה קורה? קבענו להיום ואני מתקשרת כבר רבע שעה" אמרה "בואי אליי" אמרתי, לא היה בי כוח להתעניין יותר מדי "טוב, הכל בסדר דון?"משאלה עם הכינוי שהדביקה לי "הכל בסדר לולי, הכל בסדר.." מלמלתי מנסה להרגיע אותה "טוב אני בדרך, התגעגעתי אלייך" אמרה בקול מתוק "מחכה" עניתי בשקט והיא ניתקה. לאחר עשר דקות הופיעה דפיקה בדלת חדרי "כן!" צעקתי והיא נכנסה "היי..-" באה לומר אך קטעתי אותה בנשיקה סוערת "הכל בסדר?" שאלה מתנתקת ממני "הכל" נשקתי אותה "מעולה" נשקתי אותה בפראות, "דין מה קורה?" שאלה עדיין צמודה אליי "כלום, בסך הכל מראה לך אהבה" אמרתי בקשיחות ממשיך לנשק אותה, היא זרמה איתי והפלתי אותה למיטה, רציתי את ענבל. עכשיו רציתי אותה ממש, הרגשתי מאוהב בה עכשיו, לא יודע למה אבל נמשכתי אליה ממש באותו הרגע. ידיה נכרכו סביב צווארי וידי נכנסו תחת חולצתה, חפשתי את סוגר החזייה שלה וידיה טיילה להן על החזה, כשמצאתי אותה פתחתי אותה בקלות והיא התנתקה ממני מביטה בעיניי "אתה בטוח?" שאלה מתנשפת, לא חושב שבכלל הצלחתי לשמוע משהו, היה לי בלאגן אחד בראש וכל מה שרציתי זה אותה. היא הורדה לי את חולצה, פתחתי את הכפתור בג'ינס שלה ו- "אני לא מסוגל" עינתי ונשכבתי על המיטה לידה, היא סגרה את החזיה ואת כפתור הג'ינס שלה "מה קרה?" שאלה ברוך "לא יודע. פשוט זה לא הזמן" עניתי, אני חושב שאני מבולבל, שאני לא יודע אם אני רוצה את אושר או שאני שונא אותה בגלל שהיא לא רוצה אותי ואני אותה או שאני לא רוצה אותה אבל עדיין פגוע ממנה. אני לא יודע אם יש לי רגשות לענבל ואני יודע שהם לא מספיק חזקים בשביל שאשכב איתה עכשיו. היא נשכבה על ביטני וליטפתי את ראשה, שוב כאב ראש הטריף אותי, בהיתי בתקרה. אולי אעזוב עם אבא שלי? עכשיו שאני רגוע זה לא נשמע כמו רעיון רע. במילא אחותי מפחדת ממני עכשיו, ודי כועסת עלי. אמא שלי, אני בטוח שאהיה לי יותר שקט בלעדיי, ואם אעזוב עם אבא שלי הוא לא ירדוף את שתיהן יותר, ולי תהיה התחלה חדשה, ואני אשכח מאושר. "ענבל" אמרתי "מה?" שאלה "אני צריך ללכת" אמרתי והיא קמה ממני "טוב. תדבר איתי?" שאלה והנהנתי, נשקתי אותה והיא הלכה.
"הלו?" קול גברי נשמע מהצד השני "אבא? אפשר שניפגש? אני רוצה לדבר" אמרתי לא סגור.
------הבטחתי, ואני מקיימת! שבת תות🍓-----
YOU ARE READING
ילד רע
Romantik"את אוהבת אותי?" הוא שאל והיא הביטה בעיניו "תמיד" לחשה ונישקה אותו. טוב, ככה אושר חשבה לעצמה, אבל אז הכל התערער סביבה. למה הוא מגיע דווקא עכשיו? שהכל נהיה טוב? שהכל מסתדר כלכך מושלם עם החבר שלה? עם החבורה שלה? דווקא אז הוא חייב להיכנס לחיים שלה ולסב...
