ילד רע

פרק 41

---לכבוד שבת אני מפנקת אתכן בפרק נוסף!!!---

"נו כבר תספרי!" צעקה עליי עדי באוטו בדרכנו חזרה מהבר, כולנו היינו תשושים, ענבל נשענה על כתפו של דין מאחור, אני הייתי פשוט מרוסקת ממה שקרה עם דין ואור סתם התעצבן כי לא יכל לשתות כי נהג "לא עכשיו" סננתי את עדי בכעס "לפחות לקחת את המספר שלו?" שאלה בקול "לא כאן עדי!" הסתובבתי אליה במבט רצחני "תגידי כן או לא" אמרה "לא." עניתי והסתובבתי חזרה למצב ישיבה אידאלי "למה? ראיתי שהוא הצחיק אותך" אמרה בחיוך פלרטטני "הוא חשב שאני בת 19" צחקקתי "די מה רציני?" שאלה, זה אירוני. כי דין שיושב מאחור זרק אותי בגלל שאני "ילדה קטנה" והיום משהו בן עשרים התחיל איתי כי אני נראת בוגרת יותר בשלוש שנים, ואם חושבים על זה אותו נער בן עשרים חשב שאני יותר גדולה מדין שעדיין בן 18 וחצי בערך. "נו אז למה לא נתת לו את המספר?" המשיכה לחפור "הוא בן 20!" אמרתי שתעזוב אותי כבר "פאק. מושלם!" צעקה "פחות.." מלמלתי "ששש!" צעקה ענבל שניסתה לישון, הסתובבתי אליה, היא עצמה את עיניה וגופה היה מוטל על גופו של דין שהביט בעיון רב דרך חלון הנסיעה.

"שקט שם מאחור!" צעקה המורה, נחרתי בבוז והתיישבתי על אחד הסלעים "תזהרי" עדי אמרה שכמעט ישבתי על קוץ "תודה.." מלמלתי "את מבואסת בגלל החרא?" שאלה "אני מתגעגעת למאמי שלי.." מלמלתי מתאפקת לא לבכות, זה קשה. קשה לראות שהוא מאושר, גם שהיא לא סביבו, פשוט כל כך טוב לו בלעדיי, מה קרה פתאום?
"אושר את אולי יכולה לומר לי מה הוא הצמח כאן?" שאלה אותי המורה מוציאה מהמחשבות בהן הייתי שקועה, סדרתי את הכובע על ראשי "את לא מרוכזת" קבעה "אני כן" עניתי "אז תעני על השאלה" אמרה "אני לא יודעת וואי" אמרתי עצבנית "לא משנה.." מלמלה ונטפלה לתלמיד אחר, אחר כך המשכנו ללכת "מה יש לך?" שאל אותי אור שלידו עמד דין, "כלום" עניתי "אולי התייבשת" לפתע דין התערב ממשיך ללכת קדימה "משהו שהחברה הפרמדיקית שלך לימדה אותך?" שאלתי והמשכתי ללכת קדימה מהם "אאוץ' אחי משהי פה חריפה" שמעתי את אור מצחקק ואת דין חובט בכתפו.

-נקודט מבט דין-
ישבנו בהפסקת האוכל הרבעייה הקבועה, ישבנו על הרצפה ואושר לא אכלה כלום. "תאכלי" צייתה עליה עדי "לא רעבה" ענתה אושר ושיחקה באבנים באדמה "אולי את בהריון מהבחור מהבר?" שאלתי, לא רק היא יכולה לעקוץ "מה הקשר ידביל? אם אני בהריון אני צריכה להיות יותר רעבה" החזירה "טוב זזתי" היא קמה לקחה את התיק שלה והלכה "למה עשית את זה?" שאל אותי אור כשאושר התרחקה "היא התחילה עם החברה הפרמדיקית" עניתי בקרירות "בסדר אבל זה נשמע כאילו היא איזה שרמוטה ששוכבת עם בנים שגדולים ממנה בארבע שנים.." מלמלה עדי "בסדר שלא תעצבן אותי, המרחק הזה מצוין אז שלא תדבר עליי או אליי יותר מדי" אמרתי עדיין קשוח "לא מבין אותך.." מלמל אור ועדי קמה לאושר שישבה בצד לבד. הסיור הזמדיין הזה שהוציאו אותנו פשוט סיוט. הייתי צריך להישאר בבית.
אני באמת לא יודע מה נסגר איתי... אני חרא ילד לאושר, ואני לא רוצה, אבל אני החלטתי שאני לא אוהב אותה אז אני מנסה הכל בשביל להדחיק. שלא תבינו, אני שלם עם הכל, עם ענבל ועם הפרידה ועם זה שיש מצב שאני לא אוהב אותה. אבל יש מצב שכן? זה לא משנה, כי אנחנו פשוט לא מתאימים, אני עושה הרבה טעויות ואני צריך משהי קלילה כזאת לא חופרת ומתעניינת יותר מדי כמו ענבל. אז עכשיו טוב לי, אבל יש לי רגשות אשם מעצבנים ויותר מזה, אושר עולה לי במחשבות הרבה.

"אושר!" צעקה המורה כשהיא לא ענתה כשקראו שמות מתכוננים לחזור הביתה, "איפה אושר?" צעקה המורה ואך אחד לא ענה "ראית אותה?" שאל אור את עדי שעמד איתנו "לא, היא הלכה לשירותים ולא חזרה" אמרה עדי קצת לחוצה "איפה פעם אחרונה ראית אותה?" שאלתי באדישות "ליד השירותים איפה שאכלנו" אמרה "טוב בטח סתם היא עושה הצגה שיתיחסו אליה" אמרתי בקלילות ןעדי בעטה בי "אני לא מבינה מה המשחק שאתה אבל רק שתדע שלאושר זה כבר נמאס, היא קבלה את זה שנפרדתם אז בבקשה אל תציק לה גם כי אין לך סיבה אמרה עדי "אתה נותן לה לדבר אליי ככה?" שאלתי את אור "אחי אני לא אחראי עליה, אם יש לה משהו להגיד היא אומרת, חוץ מזה שהיא צודקת אתה מגעיל ממה לאושר בלי סיבה, אתה זה ששבר לה את הלב" אמר וגלגלתי את עיניי. "טוב שלושתיכם בואו איתי" תפסה המורה אותי את אור ועדי "בשביל?" שאל אור "אתם חברים טובים של אושר לא? אני צריכה שתלכו לחפש אותה" אמרה, טוב אני לא יכול להגיד לא. התפזרנו כולם וחלפתי ליד השירותים, שמעתי דפיקות "תוציאו אותי!" זה היה הקול של אושר, נכנסתי פנימה "אושר?" שאלתי "מ..מי זה?" שאלה והדפיקות הפסיקו "איפה את?" שאלתי "ננעלתי בתא נו" אמרה בכעס "דקה" אמרצי ונגשתי למנעול, סובבתי אותו חזק והדלת נפתחה "מה אתה עושה כאן?" שאלה, "נעלמת אז כולם הלכו לחפש אותך, מה את לא יודעת לנעול תא שירותים עלוב?" שאלתי "בוא תראה שהמנעול דפוק" אמרה, נכנסתי גם אני לתא. הצפצוף כשאושר צמודה לגבי, "ככה נועלים" אמרתי לה "נעלת?" שאלה לחוצה "כן אמרת לי שאני לא יכול לא?" שאלתי מתגרה "אבל למה שאני פה? זה לא יפתח לך דין!" צעקה בתסכול "זה יפתח זה יפתח" אמרתי מנסה לפתוח "יכול להיות שיש בעיה במנעול.." מלמלתי לאחר כמה נסיות "אתה כל כך אידיוט" מלמלה ביואש והתיישבה על האסלה.

חמש דקות בהם אני ואושר נעולים בתא הצפוף והמזיין הזה. אני יושב על הרצםה נשען על הדלת כשרגליי פסוקות סביב האסלה ואושר יושבת ישיבה מזרחית על האסלה. "תהיה מוכשר יותר דין, כל הכבוד" מלמלה "מה את רוצה?" שאלתי עצבני "שתפסיק להרוס כל דבר שאתה נוגע בו" אמרה בכעס "אושר אני לא אשם בזה שהקשר שלנו לא מצליח" אמרתי "טוב שכך.. גיליתי אתצהפרצוף האמיתי שלך.." מלמלה, התיישרתי והתקרבתי אל פניה, במרחק נשימה "אני לא אמרתי שאני לא אוהב אותך!" צעקתי עליה "אז מה כן אמרת?!" צעקה עליי חזרה "שיש מצב, אני לא יודע! אני מרגיש שלא אהל אולי אני כן או-" צעקתי והדלת נפתחה "מצטער להפריע לשיחה המרגשת, אבל כולם. מחכים לכם באוטובוס" אור פתח את דלת התא, קמתי ראשון מסתכל על אושר שתקום והיא הביטה בי מתרחק.
נכנסנו לאוטובוס ואושר התיישבה לבדה קדימה, אני באמת ילד חרא. באמצע הנסיעה באתי לידה "אפשר דקה?" שאלתי והיא הרימה אליי את ראשה, "לא." היא אמרה בקרירות, הזזתי את תיק הגב שלה והתיישבתי לידה "חשבתי שאמרתי ל-" אמרה אך קטעתי אותה "חשבתי שאת יודעת שאני עקשן, אמרתי בחיוך "אני לא מכירה אותך" אמרה וחזרה להביט בדרך "את כן אני הייתי כנה ואמיתי איתך כל הזמן, גם כשנפרדנו" אמרתי "אתה חרא." קבעה "נכון.. אושר אני מצטער שפגעתי בך והתנהגתי ממש דוחה עד עכשיו, לא יודע מה עבר עליי" אמרתי, אני באמת לא יודע. "בסדר." מלמלה "אפשר שנתחיל מחדש? לא חייב גם ידידים אפשר גם סתם מכרים" אמרצי מושיט את ידי, היא לחצה אותה וחיכיתי שתגיד משהו, אך היא רק חזרה לאוזניות ולמחשבות רבות, קמתי משם וחזרתי לשבת במקומי ליד אור, "דברתם?" שאל "כן, היא לא סובלת אותי." אמרתי