ילד רע

פרק 44

קמתי עם כאב ראש מטורףף

"נון.." הזיזה אותי ענבל "אתה כבד" אמרה ולבשה את חולצתה, אני חושב שאתמול שכבנו לפחות פעמיים "אתה רוצה כוס מים?" שאלה כשהבחינה בסבל שלי "אני רוצה לישון" אמרתי, רציתי להיזכר ולסדר קצת מחשבות "אני צריכה ללכת לבית החולים, ביי נון" נישקה את שפתיי והלכה, פתחתי את הפלאפון חפשתי את הווצאפ של אמי 'מאמא' ניסיתי ללחוץ ובמקום זה לחצתי על 'מאמי היצור שלי' נשאבתי לשיחה האחרונה שלנו. לפני חודש וקצת.. דאגתי לה פעם, אה? לא מבין מה קרה לי, ואני מפחדת שאני מתחיל להתחרט. יודעים מה? אני מתחרט. ואני לא יודע למה, כי כמו טמבל זרקתי אותה.

אחרי שהטחנו שלא! כמו פחדן, כמו אפס, כמו נמושה זרקתי אותה. והינה, קבלת את ההוכחה הכי גדולה לזה שאתה כן רוצה אותה, אתה קנאי. הורגת אותך המחשבה שהיא תהיה עם בחור אחר, והכי נורא תאבד את הבתולין עם בחור אחר, עם ניר. שהיא סבלה עלה לך האגו, עוד יותר הרגשת חסר רגשות כלפיה, אבל שהקערה התהפכה והיא מצאה לה מישהו סוף סוף, כמו כישלון כל ההחלטות שלך התערערו. פתאום ענבל לא באה לך טוב בעין, פתאום אתה נחמד ורגיש כלפיה, פתאום הפכת להיות רכושני כלפיה.
מה אתה מתפלא אה? שעכשיו היא תקבל אותך? אחרי שחודש שלם הייתה לך הזדמנות ובכל אחת מהן היא הייתה מקבלת אותך חזרה? "אני לא אוהב אותך" נכון האמת חשבת ככה, זה כי אתה טמבל. כי אתה חייב להרוס כל דבר, נלחמת עליה ועד שהכל היה טוב חיפשת אקשן אז אמרת לה שאתה לא אוהב אותה יותר.. זה משפט קשה, אה? איך אפשר לומר כזה דבר? נכון, באותו רגע באמת הייתי החלטי שאני לא מעוניין בה, אבל עכשיו מתברר שכן. אז מה אני עושה? ולמה לעזאזל חשבתי שאני לא רוצה בה? ואני בכלל רוצה אותה עכשיו? מפה לשם בין כל המחשבות האלה, מצאתי את עצמי דופק בדלת ביתה של אושר. דפקתי פעם אחת, "אושר!" צעקתי, דפיקה שנייה "אושר!" צעקתי, דפיקה שלישית "אוש-" נעצרתי כשהדלת נפתחה "שלום" זה היה אחיה "אני מחפשת את-" באתי לומר והוא קטע אותי "היא עסוקה" אמר "זה חשוב" התעקשתי "גבר זה לא הזמן" חסם את דרכי "זה חשוב" המשכתי לעמוד שם "יש אצלה משהו" ענה ושתקתי "אני מצטער.." אמר "אתה רוצה מים?" הוסיף "ל.." לא ידעתי מה לעשות. אז עשיתי מה שאני עושה בדרך כלל, לא הולך במוח- אז ילך בכוח. ראש בקיר מה שנקרא, דחפתי אותו בעדינות מהכניסה ורצתי במדרגות אל חדרה, פותח אותה ומגלה את שניהם עומדים מחובקים, הם נשארו באותו המצב והביטו בי מתנשף "טוב אני אדבר איתך מחר, ביי מאמי" היא נשקה לניר על השפתיים והוא יצא מהחדר לא לפני שמעביר בי מבט "מאיים" בוא יצא וסגר אחריו. "נו?" שאלה ושילבה את ידיה "אפשר להבין למה אתה מתפרץ לי לחדר?" המשיכה בגישה הקרה "מאמי?" שאלתי בחיוך קנאי "ככה היית קוראת לי" הוספתי "אני בטוחה שזה היה סבל עבורך, בטח לענבל יש כינויים יותר בוגרים" אמרה בחיוך ציני, אאוץ' היא חדה היום. "אפשר לדבר?" שאלתי והיא גילגלה את עיניה, באתי לשבת על המיטה כשהיא עצרה בעדי "בחוץ" אמרה ופתחה את חלון המרפסת שלה, התיישבנו אחד מול השנייה כשביננו חוצץ שולחן עץ קטן "דבר" זירזה אותי "אני מצטער" פתחתי "על זה שזרקת אותי אחרי כל מה שעברנו? סלחתי כבר" אמרה בעקיצה "אני באמת מצטער על זה" אמרתי "בסדר הבנתי" אמרתי "לא, את לא. אני לא מצטער רק כי נפגעת, אני מצטער כי אני מתחרט" אמרתי והיא לא הנידה עפעף "ככה אני חושב לפחות.." מלמלתי מבולבל "למה אתה חושב ככה?" שאלה "כי.. לא יודע, אחרי שראיתי שהתקדמת הלאה ואת עם ניר, לא יצאת לי מהראש והתחלתי להתגעגע אלייך יותר מתמיד.." מלמלתי מחזיק בראשי "בסדר ומה אתה רוצה עכשיו?" שאלה "שתפסיקי להיות אדישה כמו לא יודע מה" אמרתי בכעס "אל תרים עליי את הקול, אתה זה שאמרת שאתה לא אוהב אותי" החזירה "אני לא יודע מה חשבתי באותו רגע, לא יודע, לא חושב שזה היה שקר אבל זה לא מה שאני מרגיש" לא ידעתי איך להסביר את זה "אני לא מבינה מה אתה רוצה דין, אל תסבן אותי!" לפחות היא לא אדישה יותר "שתביני שאני מתחרט על מה שעשיתי, הבנתי את זה כשראיתי שהמשכת הלאה, הבנתי שטוב לי בעבר איתך וסתם חייתי באשליה שטוב לי עם משהי בוגרת" אמרתי, כשאני עושה טעות אני יודע להודות "מאוחר מדי, לא?" גיחכה במרירות "אף פעם לא מאוחר מדי" התעקשתי "דין יש לך חברה כבר מעל חודש.. התחלתי קשר חדש.. אל תכאיב לשנינו" הרגשתי שהיא מתחננת "אני לא יכול לראות אותך עם משהו אחר.. אני לא יכול לראות אותך רחוק ממני" אמרצי מביט בעיניה "אבל זאת אשמתך, אתה זה שהרחקת אותי ממך. אני הייתי מוכנה כל הזמן הזה לחזור, אבל אתה בנית לעצמך קשר חדש. אז שסוף סוף אני לי גם טוב והלב שלי חזר להיות שלם אחרי שרמסת אותו, אתה אולי יכול להבין מה אבדת ומי מצא אותו במקומך. והמוצא? מרוויח." ענתה "טוב לך איתו כמו שטוב לך איתי?" זאת השאלה היחידה שקפצה לראשי "כי לי לא טוב איתה כמו שטוב לי איתך, או עם כל אחת אחרת" הוספתי ולחייה האדימו "דין אני לא יודעת" היא הזיזה את שערה "תחשבי עלינו אושר" אמרתי "לא. אתה צריך ללמוד לקח, ביי דין" היא קמה מהכיסא בהחלטיות ונכנסה לחדר. ישבתי עוד כמה רגעים בחוץ מנסה לעכל את מה שהיא אמרה, נכנסתי פנימה והיא ישבה על המיטה "אין שום דבר שאוכל לעשות בשביל שתסלחי לי?" שאלתי והיא והרימה אליי את מבטה "לא." לחשה והשפילה את ראשה, יצאתי משם, בצעדי מהירים כשאחיה מביט בי בצפייה וטרקתי אחרי את הדלת. חרא. אבדתי אותה לגמרי.

---הפרקים מתקצרים בגלל שהספר ממש קרוב לסיום!!!---