It was always you

פרק 28- כבר שכחת?

נקודת המבט של מאור-
~ביום שנועה חזרה מאילת~
"דיי להיות שקוף מאור." לידור אמר לי.
נועה נסעה לפני כמה דקות. אנחנו יושבים על ספסל קרוב למלון.
"באמת? בערך כמו המוח שלך?" עניתי לו. זרקתי את הסיגרייה על הרצפה ומעכתי אותה.
אין לי כוח אליו יותר, כול היום הוא לא בא לי טוב בעין.
"בחייאת לידור, תשאיר אותי לבד, אין לי כוח לראות את הפרצוף שלך." אמרתי לו.
"באימא שצריכים לתת לי תוכנית טלוויזיה, אני גאון." הוא אמר וקם מהמשענת של הספסל ועמד מולי עם חיוך על הפנים.
"גאון? אתה? משהו במשפט הזה לא מסתדר לי משום מה." אמרתי לו. כול מילה שהוא מוציא מהפה רק גורמת לי לפלאשבקים של היום בצהריים והעצבים רק גדלים.
"אתה והגאונות עאלק שלך יכולים להסתלק לי מהפנים בבקשה?" שאלתי אותו. הייתי שנייה מלקום וללכת משם, החיוך שלו דרש כאפה.
"מילה אני גאון, תסתכל איך אתה מגיב. עוד שנייה אתה מרביץ לי." הוא אמר לי.
"כול חיבוק או נשיקה שנתתי לה גרמה לך להגיב בדיוק ככה. עשן יוצא לך מהאוזניים." הוא הוסיף.
מה הוא רוצה הטמבל הזה. שאני אבין כול התלקקויות שלו לנועה היום היו כדי לעשות לי בכוונה?
"סאלאמת." אמרתי וקמתי מהספסל, מתרחק משם כמה שיותר.
"אתה מרגיש אלייה משהו נכון?" הוא צעק לעברי.
"על מה אתה מדבר לעזאזל?" הסתובבתי ושאלתי אותו. השאלה שלו גרמה לאי נוחות מוזרה.
"אל תשחק אותה ראש קטן, אתה יודע בדיוק על מה אני מדבר." הוא הרצין ואמר לי.
עמדתי שם ולא ידעתי מה להגיד.
"לידור אל תשגע אותי." אמרתי לו אחריי כמה שניות ששום מילה לא יצאה לי מהפה.
הסתובבתי והמשכתי ללכת למלון.
"איך ידעתי, תמשיך לעשות מה שאתה הכי טוב בו. לברוח." נשכתי את השפתיים והמשכתי ללכת, יודע שאם אני אסתובב אליו אני לא אשלוט בעצמי.
עליתי לחדר ונכנסתי למקלחת שהקול של לידור לא עוזב אותי לרגע.
'אתה מרגיש אלייה משהו נכון?'
ממתי אני מרגיש משהו למישהי?
נכון שהיא שונה מאחרות ושיש בה משהו שלא יוצא לי מהראש,
אבל זה לא אומר שאני מרגיש אלייה משהו, נכון?

נקודת המבט של נועה-

"בחיים שלך את לא עושה לנו את זה יותר, זאת הפעם האחרונה שאת נעלמת לנו ככה." שני אמרה לי. והן חיבקו אותי חזק.
מאז שאנחנו קטנות זה שלושתנו ביחד, אפילו לטיולים משפחתיים הלכנו ביחד.
הייתי כול כך זקוקה להן אחריי הפרידה מליאור.
"לא יקרה יותר." אמרתי וחיבקתי אותן חזק, חיבוק שרציתי שיימשך שנים, אבל היינו חייבות להיכנס לכיתה.
"אני חייבת להיכנס לשיעור אני לומדת היום עם ציפי בי"ב 2." אמרתי לבנות.
חיבקתי אותן בפעם האחרונה וניגשתי לכיתה של ציפי.
מעניין למה היא ביקשה שאני אלמד שם.
"סליחה על האיחור." אמרתי וניכנסתי לכיתה באיחור של עשר דקות.
"זה בסדר נועה, תבחרי לך מקום ותשבי בבקשה." הכיתה הייתה בהרכב מלא, ככה שלא נישאר הרבה מקום.
ראיתי שולחן פנוי בסוף הכיתה, הלכתי אליו והתיישבתי בו.
"תפתרו את התרגילים בעמוד 220, כול שאלה אני פה כדי לעזור. תתחילו." ציפי אמרה ושהיא סיימה היא התקדמה אליי.
"מה נשמע נועה? את החסרת כמה ימים חשובים, הספקנו המון חומר ואני רוצה לחזור איתך עליו. זה מאוד קשה, וכמו שאת רואה אני אוטוטו יולדת, לכן ביקשתי שתבואי ותלמדי איתי פה." היא אמרה לי בחיוך וליטפה את הבטן שלה .
היא תמיד הייתה המורה הכי אהובה עליי, כול מורה אחרת יכלה להביא לי את החומר ולתת לי להשלים אותו לבד.
"תודה המורה, אני מעריכה את זה מאוד." אמרתי לה בחיוך.
"יופי אני שמחה לשמוע, אז תוציא את החומר ונתחיל לעבוד?" הנהנתי בראשי, והוצאתי את החומר מהתיק.
במשך חצי שעה שהיא עברה איתי על חומר חדש שניקלט לי במוח דיי במהירות, היא נתנה לי תרגילים, והמשיכה לעזור לתלמידים נוספים.
"אפשר להיכנס?" מישהו שאל בכניסה לדלת, לא הרמתי את הראש, הייתי באמצע תרגיל. אבל יכולתי לשמוע אותם מדברים.
"מר אדרי על השבוע הראשון אתה מאחר לי?" ציפי אמרה לו, ולמרות שהוא איחר לשיעור הראשון בלי טיפת כעס בקולה.
"מצטער לא יקרה שוב." הוא ענה לה.
"חסר לך שיקרה שוב, כנס." היא אמרה לו. סיימתי את התרגיל והרמתי את הראש כדי לראות מי זה. והופתעתי לגלות שהוא נעמד לידי כבר.
"מה את/ה עושה פה?" שאלנו בו זמנית אחד את השנייה.
"לא אמרת לי שאתה לומד פה." אמרתי לו.
"לא ידעתי שאני אלמד דווקא פה. אני כבר שבוע פה איך זה שלא ראיתי אותך?" שי שאל אותי.
"אני כיתה י"ב 1, באתי לפה כדי להשלים חומר." עניתי לו. הוא הסתכל עליי בחיוך.
"את יושבת לי במקום את יודעת..." הוא אמר לי.
"אתה פה רק שבוע וכבר תפסת בעלות על השולחן?" אמרתי לו בחיוך. הוא צחק והתיישב על הכיסא לידי.
"אדרי פחות דיבורים יותר מעשים." ציפי אמרה לו ששנינו לא הפסקנו לדבר. לא מאמינה שניגררתי לזה אפילו.
"נתפסו חזק על השם משפחה פה, יש לי שם הם יודעים." הוא אמר תוך כדי שהוא מוציא את הספרים שלו. לא יכלתי שלא לצחוק. הוא חייך אליי.
"אני מקווה שלא סיבכתי אותך עם ההוא באותו ערב." הוא הסתכל עליי ואמר עם פרצוף מתנצל.
"זה בסדר. אתה לא אמור להתנצל אתה הצלת אותי." אמרתי לו והסתכלתי לו בעיניים.
"איזה מלאך אני." הוא אמר לי במבט שחצני והלך לציפי שקראה לו. הוא הסתובב אליי גילגלתי עיניים הורדתי את הראש כלפי מטה וצחקתי.