It was always you

פרק 22- אידיוט!

נקודת המבט של מאי-

"לאן נוסעים?" שאלתי את סיגל. לפני חצי שעה היא אספה אותי מהביהס, אין לי מושג לאן אנחנו נוסעות.
"את תראי, אבל לפני שנלך אני רוצה להראות לך משהו. אני בטוחה שתאהבי את זה..." היא הסתכלה עליי מהמראה הקידמית שברכב כי התיישבתי מאחורה, הייתי צריכה להחליף את החולצה של הביהס.
השענתי את הראש שלי על החלון וניסיתי בפעם המיליון להתקשר לנועה.
היא לא ענתה.
"אני שנייה יורדת לחנות וחוזרת, להביא לך משהו?" סיגל שאלה אותי שעצרנו בתחנת דלק.
"לא, תודה." עניתי לה. שיחררתי את החגורה ויצאתי לשאוף אוויר בחוץ. אני לא סובלת נסיעות ארוכות, יש לי בעיה של בחילות תוך חמש דקות נסיעה אפילו.
"סיס איפה את?" יובל התקשר אליי ושאל.
"למה?" שאלתי בחזרה.
"כדי לראות שהאוזניים שלי לא הוזות, נו איפה את?" הוא שאל עוד פעם.
"סיגל לקחה אותי ל..." אמרתי והוא קטע אותי.
"אני אמרתי לך, אתה סתם לא מאמין." שמעתי את הקול של אבא שלי ברקע.
"מי זה אבא?!" שאלתי.
"כן התחלתי לעבוד אצלו, הוא סיפר לי שהלכת עם סיגל הייתי בשוק." הוא אמר וצחק. אבא הוא הבעלים של המפעלים הכי גדולים בכול רחבי הארץ של ייבוא מוצרים מחו"ל.
"יופי דביל, התקשרת בשביל לצחוק עליי?" אמרתי. שנינו יודעים שהקשר שלי ושל סיגל הוא לא הכי טוב שיש.
"כן, בעיקר." הוא אמר וצחק ושמעתי שגם אבא שלי צחק איתו ביחד.
"אבא גם אתה?" שאלתי בהלם.
"לא מה פתאום... אני ניחנקתי פה מהשתייה." הוא ענה לי וזייף השתעלות.
"כן בטח." אמרתי בזילזול.
"סתם צוחקים חיים שלנו אנחנו גאים בך, רק תחזירי לנו אותה בריאה ושלמה כן?" הוא אמר והעלה בי חיוך.
"אבא אוהב אותך ילדה שלי, ואם תתנהגי יפה היום אני אשלח את אחיך לסדר לך את החור ברשת שבחלון." אבא אמר.
"למה לא, לא מספיק אני הסנג'ר שלך פה? " יובל אמר לאבא שלי.
"באמת איך הסתדרת אתמול עם הגוק, איפה ישנת בסוף?" יובל הוסיף ואמר. הוא אמר את זה בכוונה רק בגלל שהוא הולך לסדר לי את הרשת, ילד חרא.
"ישנתי ב...בחדר של עדן, כן עם ה.. עדן." אמרתי מנסה למצוא תשובה מהירה שהיא לא כוללת את רון.
"הא באמת כי עדן אמ.."
"טוב אני חייבת לנתק ניגמרת לי הסוללה, ביי אוהבת אותכם." אמרתי וניתקתי תשיחה.
אם אבא יגלה שלא ישנתי בבית אתמול והייתי אצל רון זה היום האחרון שלי חיה.
עליתי לרכב בחזרה וסיגל המשיכה לנסוע.
הגענו למין סטודיו כזה, סיגל עצרה את הרכב ויצאה ממנו, עשיתי כמוה ויצאתי גם כן.
"מה זה פה?" שאלתי אותה שניכנסנו לסטודיו.
"ברוכה הבאה לעבודה שלי, פה זה הבית השני שלי, פה בעצם מתרחשת כול העבודה הקשה." היא אמרה. ניזכרתי. שתקתי, ידעתי שאם אני אוציא מילה מהפה אני לא אעמוד בזה.
"כול העבודה על התכשיטים מתרחשת פה. אני ו...אימא שלך זיכרונה לברכה העברנו פה ימים ולילות, חלקנו ביחד ימים של השראה וכאלה פחות." היא אמרה תוך כדי שהיא מראה לי תכשיטים מהשולחן עבודה שלה. כאלה שניראה שלא נגעו בהם מאז שהיא מ.. מאז התאונה.
"זה היה הכיסא שלה, היא אהבה אותו נורא, הוא היה איתה מהרגע הראשון שפתחנו את הסטודיו הזה." היא אמרה לי כשהתיישבתי על הכיסא.
אני זוכרת אותו.