It was always you

פרק 17- היא לא אימא שלי.

נקודת המבט של מאי-

"על כמה אתה מתערב איתי?" שאלתי את רון והוא נשכב על המיטה שלי ואני נעמדתי מולו עם היד מושטת לעברו.
"כמה שאת רוצה." הוא ענה לי עם ביטחון.

"מאה שקל אם אני מנצחת."

"סגרנו!" לחצנו ידיים והוא משך אותי עליו והתהפך כך שהוא מעליי עכשיו.
"חבל על הכסף שלך." הוא לחש לי כשהפרצוף שלו היה קרוב לשלי.
"חבל על שלך. אתה תראה שאתה תפסיד." אמרתי לו בהתגרות. הוא חייך ונישק אותי ותוך כדי הנשיקה שמענו תיקתוק בדלת.
"מי זה?" צעקתי.
"זאת אני סיגל אפשר להיכנס?" היא צעקה מעבר לדלת.
"כן... בטח." רון קם ממני והתיישבתי.

"רון מה נשמע, לא ידעתי שאתה פה." משחקת אותה נחמדה ממש, כאילו מישהו מאמין לנחמדות הזאת.
"מצויין." הוא ענה לה.
"רצית משהו?" שאלתי. שתגיע לפואנטה אין לי כוח אלייה עכשיו.
"אנחנו אוכלים ארוחת צהריים תרדו תאכלו איתנו בסדר?" היא אמרה.
"אנחנו לא רעבים תודה." עניתי לה ורון הזה ענה באותו הזמן "בכיף." אם העיניים שלי יכלו להוציא אש, סביר להניח שרון היה נשרף עכשיו.
"אוקיי אם תרצו אנחנו בחצר." היא חייכה אלינו ויצאה מהחדר.

"בכיף..." חיקיתי את רון. הוא יודע שאני שונאת אותה, אז מה הוא עונה לה בכלל.
"אני לא מבין מה יש לך נגדה." רון נאנח ואמר לי.
"אין לי כלום סבבה, כלום!" אני יודעת שהיא מנסה להתחבר אליי יותר אני יודעת, אבל היא אף פעם לא תהיה אימא שלי אפילו לא קרוב לזה.

אימא שלי הייתה הדבר הכי יקר לי בעולם הזה ו- לאבד אדם כזה בין רגע זה הדבר הכי לא קל שיש.
אני עוד זוכרת שהיא נישקה לי את המצח ולחשה לי 'לילה טוב נסיכה קטנה שלי'
אני כעסתי עלייה באותו לילה בגלל דבר טיפשי ואם היה אפשר להחזיר את הגלגל אחורה ללפני שש שנים הייתי מונעת את הריב הזה ורק מחבקת אותה.
לא חשבתי שזאת תהיה הפעם האחרונה... הפעם האחרונה שאני אראה אותה, הפעם האחרונה שהיא תגיד לי לילה טוב.

היא נסעה לארוחה לכבוד יום הנישואים שלה ושל אבא.
אבא שלי חיכה לה כבר במסעדה, מחכה לרגע שהיא תיכנס בדלת ובמקום זה הוא קיבל שיחת טלפון שבישרה לו את הגרוע מכול.
הכול בגלל נהג שיכור דפוק ומטומטם שנכנס ברכב שלה שבבירור היה לו אור אדום!
זה מעצבן שבגלל טעות של בנאדם אחד נהרסה משפחה שלמה.
אבא שלי היה כול כך שבור מזה, ואני יודעת שסיגל עזרה לו לעבור את התקופה הרעה הזאת שלו אני יודעת, אבל, משהו בי לא יכול לקבל את זה שהיא תפסה את המקום של אימא שלי פשוט לא מוכן לקבל.

"נו מאמי את כועסת אליי?"
"לא אני לא כועסת אלייך." זה לא אשמתו. בכול פעם שאני רק מסתכלת עלייה היא מזכירה לי שאימא שלי לא פה יותר. זה לא אשמתו.
"אז אפשר חיבוק?" קברתי את הראש שלי בחזה שלו, מתאפקת לא לבכות, רק המחשבות עלייה גורמות לי געגוע.

"מאי?" שגיא הבן של סיגל ואבא שלי ניכנס לחדר.
"מה שגיא?" עניתי לו בחוסר סבלנות ויצאתי מהחיבוק של רון.
"אני רוצה שתבואי לאכול איתי." הוא אמר לי ונעמד לידי.
"אני לא רעבה שגיא ,לך תאכל." אמרתי לו.
"אז גם אני לא רעב! אם את לא אוכלת גם אני לא אוכל." הוא אמר והתיישב על המיטה כשהוא משלב ידיים.
"טוב בוא." השתכנעתי, הוא יודע שתוך שניות אני ניכנעת לו, כי הוא יודע שאני לא אגיד לו לא. לא רוצה שישב לי על המצפון שהוא לא אוכל בגללי.
"יש!" הוא חיבק אותי שקמתי, ילד תחמן. חיוך עלה לי על הפנים.
אם יש משהו טוב בנישואים שלהם, זה שגיא. ורק שגיא.
"את בסדר מאמי?" רון שאל אותי שנייה לפני שיצאתי מהחדר. הנהנתי בראשי.
"את יודעת שאני אוהב אותך, ואני מבין שאת עדיין לא התרגלת אלייה אבל את חייבת להבין שהיא רוצה רק לטובתך. תני לה צ'אנס." הוא אמר לי כשהוא תופס לי בפנים ומעביר לי את השיער למאחוריי האוזן.
"אני אנסה." אמרתי בחיוך.
הוא נישק אותי וכשבאתי להתנתק הוא נישק אותי בחזרה ולא שיחרר, הוא יודע שליד אבא שלי אסור לו לגעת בי אז הוא מנצל כול שנייה לפניי.
"פחדן." מילמלתי לו תוך כדי נשיקה.
"לא פחדן מכבד את הרצונות של אבא שלך." הוא אמר לי בחיוך.
"כן בטח." צחקתי וברחתי לו.
התיישבתי ליד שגיא ורון התיישב לידי.
אבא נישק אותי בראש ובילגן לי את השיער.
"אבא!" מלמלתי בכעס, מודה קצת צחקתי.
לפעמיים הוא מתנהג כמו ילד קטן.

"בואו בואו לשולחן לאכול הגיע הזמן, לחם לחם ופירות אנו אוהבים מאוד! הארוחה כה טעימה, אין מסיכין בשעת הסעודה בתיאבון!" שגיא התחיל לשיר ואני אחריו, זה שיר שהוא למד בגן שנה שעברה והדביק אותי בו.
התיישבנו בשולחן אני רון עדן אחותי הקטנה היא בת שלוש עשרה, שגיא, סיגל ואבא שלי.
אנחנו ארבעה ילדים במשפחה אני עדן יובל אחי הגדול הוא בן עשרים ואחת, ושגיא בן חמש.
"יש לי, זאת אומרת לנו, לי ולסיגל הפתעה בשבילכם." אבא שלי אמר והסתכל על סיגל בחיוך וגם היא עליו.

"מה ההפתעה?"

תגיבו ותצביעו אוהבת ❤