It was always you

פרק 32- התמונה.

נקודת המבט של שי-

"נועה את מוכנה להסביר לי מה קורה פה?!" שאלתי אותה בחצי צעקה.
היא התחילה להחוויר, התקדמתי אלייה יותר.
"אני... אני לא, לא מרגישה טוב," היא אמרה לי עם קול חלש והניחה יד על הפה ואת השנייה על הבטן.
"וואו!" צעקתי ותפסתי אותה שנייה לפני שהיא התמוטטה על הרצפה. הרמתי אותה והנחתי אותה על המיטה.
הכול קרה כול כך מהר, לא הבנתי מה יש לה, מה גרם לה להתהפך ככה?
"חכי פה, אני כבר בא." אמרתי לה ותפסתי את הראש שלי. הייתי אובד עצות.
העיניים שלה היו עצומות אבל הדמעות לא הפסיקו.
הבטתי בה בפעם האחרונה ופניתי לעבר הדלת, ניזהר לא לדרוך על הזכוכיות. התמונה הזאת, לא יודע מה יש בה, אבל אני כמעט בטוח שזה מה שגרם לה להגיב ככה.
יצאתי מהחדר וירדתי במדרגות במהירות, עד כמה שיכולתי, הכמות אנשים פה מטורפת.
"שי!" אביאל עמד כמה מטרים ממני והתקדם אליי.
"מה קרה עכשיו?" שאלתי אותו בחוסר סבלנות בלי להסתכל עליו והתקדמתי לעבר המטבח.
"איפה אתה שעה אני מחפש אותך!" הוא צעק והלך אחריי בצעדים מהירים.
"אביאל תגיע לפואנטה, זה משהו דחוף?!" אמרתי לו ותוך כדי הוצאתי קרח מהמקרר והכנסתי לכוס.
"זהו שמאוד! השכנה שלך בהטרף היא מאיימת להזמין משטרה בגלל הרעש, מה לעשות?" הוא שאל אותי והניח את הידיים שלו על האי.
כוסאמק! כאילו חסר לי בעיות על הראש עכשיו, אני לא מאמין.
"תעיף את כולם מפה! תוך עשר דקות אני לא רוצה לראות אף אחד פה! מובן?!" אמרתי לו
והסתכלתי עליו עצבני ולחוץ יותר מתמיד.
"מה קרה לך בפנים?!" שאלתי אותו. כיווצתי את הגבות והסתכלתי על הפנס שיש לו בעין.
"תקרית... עזוב. לאן אתה לוקח את זה?" הוא שאל אותי והצביע על הבקבוק מים והכוס עם הקרח שיש לי ביד.
"לא עיניינך, תעשה מה שביקשתי ממך." אמרתי לו והתחלתי ללכת בחזרה לחדר.
הגעתי לחדר שאביאל הקרצייה הזה לא הפסיק לשאול שאלות ורדף אחריי.
"בשביל מה אתה צריך קרח?" הוא אמר לי והכניס קרח לפה שלו.
"סבג סתום כבר!" צעקתי עליו. הוא הרים ידיים כלפי מעלה וסימנתי לו לפתוח את הדלת, שתיי הידיים שלי היו תפוסות, לפחות שיעשה משהו מועיל.
"נועה!" צעקתי. היא לא הייתה על המיטה איפה שהשארתי אותה. שיט שיט שיט!
"מה התחלת לדבר על עצמך, כמה שתית?" אביאל צחק והתהלך בחדר. הוא נעמד בצד השני של המיטה וירק את הקרח שהיה לו בפה. הפרצוף שלו היה בשוק.
"נראה לי מצאתי מה שאתה מחפש." הוא אמר לי והצביע על הרצפה. הנחתי את הדברים על השידה ונעמדתי לידו.
"שיט! נועה, נועה את שומעת אותי?! נועה!" ניגשתי אלייה במהירות וצעקתי תוך כדי שאני מוזיז אותה, מנסה להוציא ממנה תגובה אבל ללא הצלחה.
"תזמין אמבולנס, מה אתה עומד פה כמו עציץ!" צעקתי לאביאל. עכשיו הוא שותק?!
הוא התאשת והוציא את הפלאפון שלו מהכיס. הסתכלתי מסביבה והבקבוק וודקה שלי ממקודם היה זרוק לידה, ריק.
"הם בדרך." אביאל אמר לי.
"נועה קומי בבקשה! לך תקרא לליאור!" התחננתי אלייה וצעקתי לעבר אביאל שרק הסתכל מהצד בהלם.
"זוכר את הפנס?" הוא אמר לי בלחץ והצביע על העין שלו. מעניין אותי באמת שהוא מפחד עכשיו.
"אביאל עכשיו!" צעקתי לו בעצבים והרמתי את נועה על המיטה.
"ותעיף את כולם מפה, אני לא רוצה לראות אף אחד!" אמרתי לו והוא רץ החוצה.
לא יכולתי לראות אותה ככה, שאלוהים יעזור לי מה קורה פה?!
רצתי למקלחת והבאתי מגבת קטנה, טבלתי אותה במים קרים והנחתי על המצח שלה.
"נועה תקומי בבקשה, למה הגבת ככה...?" התחלתי לדבר איתה בחוסר אונים, לא ידעתי מה לעשות. בחיים שלי לא נקלעתי למצב כזה.
"מה קורה פה? למה אביאל ב..." ליאור אמר כשהוא ושני נכנסו לחדר.
"נועה!" שני צעקה בבהלה ורצה אלייה. ליאור היה עם מבט המום על נועה, הוא פשוט קפא במקום.
"זה לא מה שאתה חושב." אמרתי לו ונעמדתי מולו. תוך שנייה מצאתי את עצמי דבוק לקיר שליאור חונק אותי. אני מבין שהוא מגיב ככה כי חברה שלו היא זאת ששוכבת שם ואין לו מושג מה הלך פה, הלוואי וגם אני הייתי יודע.
"זה לא מה שאני חושב?! בן זונה!" הוא צעק אליי והטיח בי את אגרופו. לא היה לי כוח לריב איתו עכשיו, לא שהיא שוכבת שם חסרת הכרה.
"אתה נתת לה לשתות?!" הוא אמר מזועזע והצביע על הבקבוק כשהוא מסתכל עליי.
"תן לי להסביר לך!" צעקתי אליו והנחתי יד על השפה המדממת שלי.
שנייה אחריי הפרמדיקים נכנסו לחדר ולקחו אותה עם האלונקה. דפקתי את היד בקיר בעוצמה, הרגשתי שאני משתגע.
"אם יקרה לה משהו..." ליאור אמר לי ולא יכל להמשיך את המשפט. אני יכול להישבע שיצאה לו דמעה מהעין. הוא דפק בי מבט עצבני והלך ביחד עם הפרמדריקים ונועה.
נשענתי על הקיר והחלקתי עד שהגעתי למצב ישיבה. הנחתי את המרפקים שלי על הברכיים שלי וכיסיתי עם הידיים את הפנים.
מטומטם למה השארת את הבקבוק בחדר למה?!
הורדתי את הידיים מהעיניים והבטתי בתמונה שעל הרצפה מולי. קמתי והרמתי את התמונה בזהירות, העפתי את הזכוכיות מהתמונה תוך כדי ניעור. כשניערתי את התמונה הרגשתי משהו נופל ממנה, הבטתי על הרצפה וראיתי עוד תמונה.

נקודת המבט של שני-

אני וליאור נכנסו לחדר של נועה, אחריי שעה של המתנה הרופא סוף סוף אישר לנו להיכנס אלייה. הוא הסביר לנו שהמצב שלה יציב כרגע והיא בהתאוששות וייקח זמן עד שהיא תתעורר.
היא נראתה כול כך חלשה וחיוורת, כאב לי להסתכל עלייה שהיא ככה.
"יפה שלי." ליאור מלמל ונישק לה את המצח. הוא היה שבור, ברגע שהוא ראה אותה הברז נפתח שוב. התיישבתי מצידה השני של נועה והחזקתי לה את היד חזק.
"נו נועה תתעוררי." התחננתי אלייה ולא הפסקתי לבכות. חצי שעה שאני בוכה ורק בוכה ולא מפסיקה, רציתי לראות כבר את העיניים שלה נפתחות, רציתי שהיא תתעורר כבר.
למה הייתי חייבת לעזוב אותה, הייתי צריכה להישאר איתה, מטומטמת!
ליאור לא זז מהמקום שלו לשנייה ולא הפסיק להסתכל עלייה ולנשק את היד שלה.
הבטתי לעבר הדלת וראיתי את שי עומד שם, העיניים שלו היו טיפה אדומות, ראו עליו שהוא בכה.
"איך אתה מעז להראות את הפרצוף שלך פה בכלל?!" צעקתי עליו בכעס.
ליאור הסתובב אליו ושי נכנס לחדר. זה הוא עשה לה את זה, אני לא מאמינה שהוא בא לפה. נועה בחיים שלה לא שתתה, ועוד כמות כזאת של שתייה והוא היחיד שהיה איתה בחדר. אני לא מאמינה שהוא עשה לה את זה.
"עוף מפה." ליאור אמר לו בשקט בקול מאופק והצביע על הדלת. שמעו בקול שלו שהוא עצבני והוא מתאפק לא להתפרץ.
"ליאור תן לי לראות אותה." הוא אמר לו בקול שבור.
"תגיד לי אין לך בושה?" ליאור התחיל להתעצבן ושאל אותו. שיילך מפה כבר, מה הוא לא מבין?!
"תסתכל על זה ותבין הכול, רק תיתן לי..." הוא התחנן אליו והושיט לו תמונה, ליאור קטע אותו.
"עוף מפה שי אני לא צוחק איתך, לא מעניינים אותי התירוצים העלובים שלך!" ליאור צעק עליו והעיף את היד שלו. שי הביט בפעם האחרונה לעבר המיטה של נועה עם מבט מיוסר ועיניים נוצצות מדמעות, והלך משם.
"ליאור!" צעקתי לעבר ליאור, ברגע ששי יצא מהחדר המכונה שהייתה מחוברת לנועה התחילה לצפצף.

נמתח אותכן עוד קצת 🤗
תצביעו תגיבו אם אהבתן וכבר ממשיכה😍