נקודת המבט של נועה-
"אימא זאת את?" התעוררתי למשמע רעש בחדר.
"כן זאת אני, סליחה שהערתי אותך..." היא אמרה ובאה לכיוון המיטה שלי והתיישבה לידי.
"הבאנו לך אוכל, שמתי לך את זה במקרר." היא אמרה.
"איך את?" היא שאלה אותי עם מבט דואג על הפנים והוזיזה לי קצוות שיער למאחורי האוזן.
"יותר טוב." אמרתי. היא לא יודעת את כול הסיפור, אבל יודעת שניפרדנו ומאז דואגת לי כמו ילדה קטנה.
"יופי ילדה שלי. טוב אני לא אפריע לך, לילה טוב." היא אמרה כשהיא קמה ונישקה אותי בראש.
"לילה טוב." אמרתי לה והיא יצאה מהחדר אל החדר שלה ושל אריאל.
"הפלאפון..." אמרתי במין צעקה חלושה כזאת. היא שכחה את הפלאפון שלה על המיטה שלי.
הסתכלתי על הפלאפון כמה שניות ובמקביל על הדלת. אני חייבת להסיר את הספק הזה שיש לי, זאת הזדמנות לבדוק את הספקות שלי. אני יודעת שעד שאימא תשים לב שהפלאפון שלה לא עלייה ייקח שנים.
'תקחי כבר לפני שהיא תחזור!' הרגשתי כאילו יושבים לי על הכתפיים מלאך ושטן, שאחד אומר לי לא לגעת בפלאפון והשני ההיפך.
אני חייבת!
החזקתי את הפלאפון והבטתי בו בהיסוס, אחריי התלבטויות ומאבק ביני לבין עצמי החלטתי לפתוח אותו. ניכנסתי להודעות כשאני כול שנייה מסתכלת על דלת הכניסה.
דיפדפתי ולא מצאתי כלום.
שנייה לפני שהתייאשתי מהחיפושים ראיתי הודעה ממספר שלא נישמר,
"זאת גם הבת שלי להזכירך." קראתי את ההודעה בקול ולא האמנתי.
"אני לא רוצה שהיא תיפגע כשהיא תגלה את זה, אתה מוכרח להבין אותי, אני מבטיחה לך שאנחנו נספר שיגיע הזמן." קראתי את ההודעה ולא הבנתי מה כבר הם מסתירים ממני.
שמעתי את הקול של המפתחות בדלת יצאתי מההודעות במהירות הנחתי את הפלאפון במקום שהוא היה בו ושיחקתי אותה ישנה.
"ידעתי שהוא פה." אימי מילמלה ולקחה את הפלאפון.
"מלאך שלי..." היא אמרה ונישקה אותי במצח וכיסתה אותי בשמיכה ולאחר מכן פנתה לכיוון הדלת.
אז היא שיקרה לי. הספקות שלי התבררו עכשיו ואני גיליתי את מה שהכי לא רציתי להאמין בו.
היא עדיין בקשר איתו והם מסתירים ממני משהו?
מה יש לו להסתיר ממני לא שמעתי ממנו מילה מאז שהם ניפרדו כאילו לא הייתה לו בת בכלל, אפילו לא בימיי הולדת אז מה לעזאזל הוא רוצה עכשיו? מה?!
נקודת המבט של מאור-
"נישבע לך שזה לא אני..." שעה שאני שומע את לידור ממלמל דברים מתוך שינה.
"סתום כבר, כוס אמק סתום!" מלמלתי בייאוש וזרקתי עליו כרית .
הוא התעורר לשנייה וישר הסתובב ונירדם עוד פעם, והפעם התחיל לנחור. התעייפתי כבר מהילד הזה.
לקחתי את הכרית שלי ואת השמיכה ויצאתי לישון בספה במרפסת.
הבטתי לעבר המרפסת של נועה וראיתי אותה יושבת שם מכורבלת בתוך שמיכה וכוס שתייה בידה.
נופפתי לה וכשהיא שמה לב אליי סימנתי לה לבוא לחדר, אבל היא סימנה לי שאין לה כוח ושאני אבוא אלייה.
יצאתי מהחדר כשאני עטוף בשמיכה ללא חולצה ועם מכנס קצר.
תיקתקתי בדלת.
"פתוח." היא צעקה לי וניכנסתי לחדר.
"בוקר טוב." אמרתי לה והתיישבתי לידה. גם בבוקר היא ניראת טוב, ירבי. מה... למה אני חושב ככה? מה נסגר איתי?
"בוקר.." היא מילמלה בעייפות.
"למה את בחוץ?" שאלתי אותה.
"לא הצלחתי לישון." היא אמרה כשהיא מעבירה יד בשיער שלה.
"אני צריכה טובה, יש מצב אתה עוזר לי במשהו?" היא הוסיפה ואמרה כשהיא מביטה בי בפרצוף מתחנן.
"אם זה לרצוח מישהו שכחי מזה, אבל חוץ מזה אני אשמח לעזור לך." אמרתי והיא חייכה והמשיכה.
"אל תדאג אנחנו לא ניכנס לכלא בגלל זה." היא אמרה וניכנסה לחדר .
ניכנסתי אחרייה לא מבין לאן היא הולכת. התחלתי לדאוג מודה.
"מה את מחפשת?" שאלתי אותה. היא התחילה לחפש מתחת למיטה משהו.
"את זה." היא אמרה והראתה לי נייר מקומט שעליו רשום מספר פלאפון.
"בוא." היא אמרה וגררה אותי אחרייה למרפסת בחזרה.
"אני צריכה שתתקשר למספר הזה." היא אמרה לי כשהתיישבנו על הספה.
"של מי המספר הזה?" שאלתי.
"זהו שאני צריכה שתברר לי את זה, אתה יכול?" היא שאלה אותי. לא משהו מסובך, לא מבין למה היא לא יכולה להתקשר לבד, מוזר.
"תביאי." לקחתי את המספר והקלדתי אותו בפלאפון. שמתי את השיחה על רמקול אחריי שנועה ביקשה ממני.
"שלום, אפשר את יוליה?" לא יודע מאיפה יצא לי השם הזה אבל הוא היחיד שחירטטתי באותו רגע.
"אני מצטער זה טעות, אין פה שום יוליה..." הבן אדם בצד השני של השיחה אמר לי.
"אז עם מי אני מדבר?" שאלתי והסתכלתי על נועה העיניים שלה נצנצו כאילו עוד שנייה היא בוכה.
"מדבר שמעון אדרי, התבלבלת במספר אדוני שיהיה לך יום טוב." הוא אמר וניתק.
"אז זה באמת הוא..." נועה מילמלה והלכה למעקה של המרפסת.
"מאיפה את מכירה אותו?" שאלתי אותה.
"אני רעבה אתה בא לאכול?" היא שאלה אותי. העברת נושא חמודה היא עשתה פה.
אבל אם היא לא רוצה לשתף אני לא אכריח אותה.
"אני אלך להתארגן ואני אבוא." אמרתי והיא לא הביטה בי בעיניים אפילו.
"את בסדר?" שאלתי אותה והתקרבתי אלייה, מלטף את הפנים שלה ומנסה להרים אותם שיסתכלו עליי.
"אני בסדר, אני במקלחת תטרוק שאתה יוצא." היא אמרה כשהיא לא מביטה בי עדיין וברחה למקלחת.
מה יש לה?
"נועה פתחי לי." אמרתי ודפקתי על הדלת של המקלחת. אני נשבע שיכולתי לראות דמעות זולגות מהעיניים שלה.
"מאור לך אני בסדר." היא אמרה. דחפתי את הדלת עם הזרוע בחוזקה כמה פעמים והדלת ניפתחה.
היא ישבה שם על האסלה עם הרגליים משולבות כלפי מעלה.
"אני אמרתי לך שאני בסדר." היא מילמלה בבכי כשניכנסתי. לא יכלתי לראות אותה בוכה
ניגבתי את עיניה וחיבקתי אותה.
"מי זה השמעון הזה? הוא עשה לך משהו?" שאלתי אותה כשהיא נירגעה.
"לא. זה אבא שלי." היא אמרה לי וקמה לעבר הכיור.
כול מה שאני יודע על אבא שלה זה שהוא ואימא שלה גרושים, והוא כבר לא נימצא כול כך בחיים שלה.
"אני שונאת אותו! שונאת להגיד שהוא אבא שלי!" היא אמרה וטמנה את הפרצוף שלה בין ידייה. לא ידעתי מה לעשות, היא פשוט נישברה שם.
"דיי חיים שלי." חיבקתי אותה חזק, מרגיש את הדמעות החמות שלה על החזה שלי.
לא לשכוח להצביע ולהגיב אם אהבתן.
אוהבת אתכן המון וברוכות הבאות לקוראות החדשות, אם מישהי רוצה לשאול אותי משהו אני אשמח לענות.
YOU ARE READING
It was always you
عاطفية**גמור** השתנתי. לא לרעה אני אותה נועה אבל שונה יותר מבחינה חיצונית. שלמה עם עצמי. מה מאור חושב על זה? אותו אחד שהרס לי את הילדות עם ההצקות הנוראיות שלו? משהו יישתנה בו? ליאור החבר הכי טוב שלי, מה הוא ירגיש לגביי השינוי? משהו ישתנה בינינו? מה הח...
