מהלך מסוכן

פרק 27- "אני מצטער"

אני שונאת את הוואטפד הזה כבר אמרתי??? פספסתי פיסקה שלמה בפרק ושוב כולו התבלגן כשתיקנתי, אז עלה מחדש..
פרק 27- "אני מצטער"

ליאור.

נסעתי ברחובות רמת גן, כשאני מקיף פעמיים בדרך את השכונה שלי. שעות שאני נוסע, ועדיין אני מרגיש עצבני באותה מידה. הייתי חייב לשתף מישהו במחשבות שלי, אבל איך אני יכול לשתף, כשאני בעצמי עוד תלוי ביניהם? אני עדיין מתלבט אם זה פאקינג סיוט או אילוסטרציה שנבעה מהסרטים שירין הכניסה לי לראש. ואז אני נזכר בשיחה ששמעתי. אותה שיחה שהלוואי שלא הייתי שומע, ומזל ששמעתי. כל המחשבות שלי באותו מדרון חלקלק כרגע; עכשיו הן מרפות ומתרסקות, מפנות את הדרך למחשבה שחוזרת במוחי מהרגע שיצאתי מהבית, ושאני מתעלם ממנה בכל כוחי. לאחר 3 שעות נוספות של סיבובים חסרי פשר ותדלוק של האוטו, אני מחנה מתחת לבניין, מדומם מנוע, משחרר את החגורה ויוצא; פעולות פשוטות לכאורה שנעשות באיטיות מכוונת. כמה שיותר לאט, ככה פחות זמן להיות עם הבת זונה הזאת.

לבסוף אני מגיע לדירה. השעה אחרי 12 כשאני נכנס הביתה, יש שקט אז אני מניח שהיא ישנה. אני לוקח בגדים, ואז נכנס להתקלח. גם את זה אני עושה לאט. לוקח את הזמן בחפיפת השיער ובסיבון הגוף. עד שהמים לא מתקררים לגמרי, והעור שלי מתקמט אני לא סוגר את הברז. אני לוקח מגבת מהמתלה, ומתלבש. כשאני זורק את המגבת לסל כביסה, אני מביט למיטה ומגחך לעצמי במרירות. חושב על זה שזאת הפעם הראשונה מאז שליה נכנסה לחיי שהשינה לצידה לא מגרה אותי, והמיטה כבר לא נראת חמה ומזמינה. תהיתי לעצמי כמה זמן ייקח לי להתרגל לזה שכולם בסוף בוגדים בי. כמה זמן ייקח לי לחשוף אותה, איך אעשה את זה. אני צריך להיות מחושב ועדין, יש לי יותר מדי דברים להפסיד בגללה. נזרקתי על המיטה ואחרי כמה התהפכויות נאנחתי; כבר השלמתי עם זה שהשינה חמקה ממני הלילה.

****

ירין.

אני מחנה את האוטו במהירות ומתקדמת בהליכה מהירה לכיוון המעלית, התעוררתי מאוחר הבוקר ואני מאחרת כהוגן.

המעלית עוצרת בקומת כניסה ו2 אנשים שאני מזהה בפנים נכנסים. רגע לפני שהמעלית נסגרת, ליאור מתקרב בצעדים מהירים. "תעצרו את המעלית" הוא נשמע עצבני. המראה שלו פרוע וזאת הפעם הראשונה שאני רואה אותו עם משקפי שמש בתוך הבניין, אני מגחכת לעצמי, אף פעם לא הבנתי את אלה שמסתובבים עם משקפי שמש במבנה סגור.

"משהו מצחיק אותך?" הוא שואל בזעף ואני מתיישרת.

"לא, אדוני." אני מחזירה בטון שקט. המעלית נפתחת בקומה 3 ואני נשארת עם ליאור לבד.

אוי, אלוהים. אני לא חזקה מספיק בשביל דבר כזה.
מזווית העין אני מבחינה בפרופיל של ליאור, עיניו נעוצות בנקודה מסוימת ואז עוברות אל פניי ושוב אל אותה נקודה אקראית ואליי כמה פעמים.
"אוקי, מה?"
הוא מרים לעברי את עיניו, "מה?"
"תגיד לי אתה, אתה בוהה בי"
"אני לא בוהה בך"
"אהה.." אני מחזירה בזלזול, "דיברת עם ליה? היא האשימה אותי בסכסוך ועכשיו היא מאכילה אותך חרא בגללי?"
"כן, לא ולא"
זה הכי קרוב למידע שהוא נותן לי, אוקיי. וואו. משהו קורה פה. אבל מה?
"רוצה לפרט?"
"לא" אוקיי. מביך.
המעלית מגיעה לקומה 8, אני עוקפת את ליאור ונעצרת במפתן המעלית, "אני יודעת ש..." אני נושכת את שפתי התחתונה, ומקללת את עצמי על שפתחתי את הפה, אבל כבר התחלתי ומאוחר מדי לסגת... "התחלנו ברגל שמאל, אבל אני רואה שעובר עליך משהו ואני לא יכולה להימנע מהמחשבה שזה קשור לשיחה שלנו. אם יש משהו שאני יכולה לעשות-" הוא עוצר אותי בצחוק, "לעזור? מה את משחקת אותה ירין? את מתה על זה שאני במצב הזה. רוצה לדעת מה קרה? אני אספר לך מה קרה. דיברתי עם ליה, היא אמרה שהיא לא זוכרת שום דבר, ואז אתמול אני חוזר הביתה ואני שומע אותה מדברת בפלאפון עם גבע, אחד העובדים פה, שבמקרה התחיל לעבוד בדיוק כשהיא חזרה לי לחיים, מסתבר ששניהם בוגדים בי. במלוא מובן המילה. לא ישנתי כל הלילה, וסביר להניח שאם אגיד לה שאני יודע יהיה פיצוץ קטלני ואני אפסיד יותר משארוויח. אז אל תעמידי פנים שאכפת לך"