מהלך מסוכן

פרק כפול

פרקים 17+18- "תוצאות העבר"

ירין.

אני גוררת את עצמי במעלה המדרגות אל עבר הפנטהאוז.

תכלס אסור לי להיות פה, אבל למי פאקינג אכפת עכשיו?!

אני מעבירה את ידיי על כל פניי כשאני אוחזת באי הרחב שבמטבח המעוצב. מה עשיתי?

אני לא יכולה לתת לעצמי להישאב לבועה של תומר. ברור לי שזה מתכון לאסון נוראי, קטסטרופה רצינית מהסוג שאני לא חושבת שאדע איך לצאת ממנה. מהסוג שאני יודעת שאני היחידה שתיפגע. אני נאנחת ואז מתיישבת בחבטה.

בעצם, לא נכנסתי לשום דבר עדיין. עמדתי להישאב, כשמיכל נכנסה וקטעה את האופוריה המטורפת שהיינו בה. אני בעצם צריכה להודות לה, כי היא בסך הכל נתנה לי תזכורת למי זה תומר האמיתי. ובכל זאת יכולתי לחשוב על יותר מעשר דרכים לעקור לה את הידיים כדי שלא תוכל יותר לגעת בו.

עיוויתי את פניי, ושאלתי את עצמי שוב, בפעם המיליון בערך מהרגע שהעניינים בינינו התלהטו, מה אני פאקינג עושה?!

הדלת נפתחת בתנופה מהירה, מקפיצה אותי במקומי, ואני משפילה את ראשי, מנסה לחשוב במהירות על תגובה הולמת ללמה אני נמצאת פה לבד אחרי שהדירה נמכרה, כשהדלת נסגרת בחבטה חלושה ונפתחת שוב אני מרימה את ראשי, פוגשת במבט הנחוש של תומר לוין.

"אז פה את מסתתרת..." הוא צועד לדירה מבלי

לטרוח לסגור את הדלת אחריו.

"איך מצאת אותי?" אני שואלת ומודה לה' שהקול שלי לא רועד כפי שציפיתי אלא יציב וחזק.

הוא מושך בכתפיו, "תקראי לזה אינטואיציה"

"דביל" אני מסננת בשקט ונעמדת כדי לצאת. חייבת לברוח מהגבר המתסכל הזה שלא מבין רמזים, ולא אכפת לו מה הוא עושה לעולם שלי.

"למה ברחת ממני?"

"זאת הייתה טעות" אני נועצת בו את מבטי, מרכזת לתוכו את כל הזעם שאני מרגישה כלפי התחושות שהוא מעורר בגוף שלי.

הוא מניד בראשו," הטעות היחידה פה הייתה שנתתי לך ללכת." אני מנסה לצאת ולסגור את הדלת אבל ידו מוטחת כנגד הצד השני ועוצרת אותי, הוא דוחף רגל והודף את הדלת בקלות, "הו לא יפה שלי, את לא בורחת יותר. הפעם את נשארת להתמודד"

אני מתנשמת במהירות, במבט זועם, נושפת כדי להעיף חתיכת שיער מפניי, ומנסה להדוף אותו כמה שיותר רחוק ממני ללא יותר מדי הצלחה, הוא אוחז בפרקי ידיי ומרתק אותי למקומי, נשימתו החמה פוגעת בפניי, ריח של שמפנייה מהול במנטה ומים רעננים מציף את נחיריי, הריח של תומר. אלוהים. "עוף ממני" אני יורקת בזעם, מנסה להסוות את התשוקה שאופפת אותי בכעס.