מהלך מסוכן

פרק 43- "החלטות הרות גורל"

פרק 43 - "החלטות הרות גורל"

תומר.

"אני מתחננת בפניך, אל תעשה לי את זה, תומר. מספיק קשה לי גם בלי לשמוע ש-" הקול שלה נשמע מובס, אבל אסור לי להרפות, יודע שאני חייב להוביל אותה לקצה כדי שלא תוותר עלינו בכזאת קלות, הייתי חייב לדעת שנלחמתי עליה עד הרגע האחרון.

"ולי לא קשה?" הוא מתפרץ לדבריי.

"אין לך זכות להתלונן בכלל!" היא מרימה את הקול ומושכת ממני את ידה, "אתה כפית עלינו את הפרידה הזאת, אין לך זכות לעשות לי את זה בכלל.."

"א-" אני מנסה לדבר אבל היא קוטעת אותי בחדות.

"לא, עכשיו זאת אני שמדברת ואתה זה שמקשיב ושותק," היא נושמת עמוק, "אתה לא יכול לבוא לפה ולהגיד לי דברים כאלה, אתה לא יכול לשחק לי על המצפון ולהתעלל ברגשות שלי, אתה לא יכול להגיד לי שאתה מתגעגע בזמן שיש 4 מטרים מאיתנו בחורה שסוחבת את התינוק שלך, ואתה בטח לא יכול להגיד לי שקשה לך ולתת לי את ההרגשה שיש לי בחירה, ושזה בסדר שאני אלך, כאילו שאני צריכה את האישור המזוין שלך להחלטות שלי, אני אוהבת אותך, כן, אני לא חושבת שאהבתי אי פעם בעוצמות כאלה, ושאי פעם אוהב, אבל לפעמים האהבה פשוט לא מספיקה. אין שום דרך טובה יותר לעשות את זה, תומר.. אני עוזבת את הסוכנות. אני מתפטרת. לא אראה אותך ואתה לא תראה אותי, מה שתעשה בחיים שלך מכאן והלאה, לא קשור אליי." ממילה למילה הלב שלי נופל בצניחה חופשית ומהירה, אני מנסה לתפוס את המשמעות של המילים שלה, אבל לא מסוגל. לא מצליח לקבל את זה שהיא מוכנה לוותר עלינו בכזאת קלות, מסרב

לקבל את זה שהיא פשוט משאירה אותי מאחור בגלל הבת זונה של מעיין. אני רוצה לצרוח, אני רוצה לאחוז בידה, אני רוצה לנשק אותה, לחבק, לאהוב – אני רוצה כל כך הרבה דברים שאני לא יכול לקבל ממנה כרגע. אני רוצה לברוח איתה. אני רוצה להיעלם, אני רוצה... לעזאזל, אני רוצה הכל. אני רוצה הכל אבל אין לי כלום.

ואז, כאילו שעד עכשיו המילים שהיא הטיחה בי לא קבעו את העתיד שלנו, היא נישקה את לחיי וכל איברי גופי התעוררו לחיים, ואז הגיע המשפט הבא והבנתי מה זה לחיות, ולהרגיש מת. "ביי תומר, שיהיו לך חיים נפלאים." ביי.. חיים נפלאים... איזה חיים יש לי בלעדייך? אני רוצה לצעוק עליה, למשוך לה את היד, להכריח אותה להתמודד, להושיב אותה מולי ולכעוס עליה. לריב איתה. להתעמת איתה, איך בכזאת קלות היא מסוגלת לעשות לנו דבר כזה? למה היא לא מוכנה

להתמודד עם המצב? למה היא מרחיקה אותי מעליה? אבל למרות כל הרצונות שלי, אני נותר באותה תנוחה. היא צריכה את הזמן שלה. היא צריכה לעכל, לעזאזל, היא צריכה- לא, אני צריך. אני חובט את ראשי בשולחן, אני צריך להפסיק להיות מעורר רחמים ולהבין שזהו, זה נגמר. היא לא רוצה אותי יותר, היא לא רוצה אותי ואני לגמרי יכול להאשים בזה את עצמי.