מהלך מסוכן

אפילוג

אפילוג

האהבה הזאת שלנו, עברי לידר.

תומר.

כשליאור סיפר לי על המהלך שביצע על ירין, לא ידעתי מה להגיד. האינסטינקט הראשוני שלי היה לקפוץ עליו ולחבוט בו עד שימות. למרות שכבר דיברנו על זה וידעתי שאני לא אמור להיות מופתע מזה, הרגשתי נבגד. להגיד שכעסתי לא יתחיל לבטא את התחושות שלי אפילו טיפה, אבל גם לא הייתי תמים. ידעתי שאני לא יכול לצפות מירין להישאר איתי בזמן שאישה אחרת נושאת ברחמה את הבן הבכור שלי, ליאור היה גרוש טרי ולמזלו הסתבר שהתינוק של ליה לא ממנו. הוא היה גבר שחזר לשוק הרווקים שוב, ולי לא היה כלום להציע לירין בהשוואה אליו. אז אילצתי את עצמי לחייך אליו ולוותר, סיפרתי לו על האולטימטום של מעיין, ואמרתי לו שאני הולך להתחתן איתה.

אני מניח שבזה פתחתי לו את השער לירין, ולמרות הצער הרב שאני מרגיש, כל עוד אין לי

תשובה מרעות אני לא הולך לקחת סיכון על הילד שלי. למרות שאמא שלו פסיכית, מגיע לו לפחות שאבא שלו יאהב אותו.

****

אני מנסה לעבוד אפילו קצת, אבל כל טיפת ריכוז שהייתה יכולה להיות בי נעלמה כשמבטי נפל על התמונה שלי ושל ירין.

אני מחייך והיא מנשקת את לחיי כשעיניה נעוצות במצלמה.

זיכרונות מהפגישה הראשונה שלנו ב'רוסה' עולות במוחי, שם הכל התחיל, ואז כשטל הביאה אותה לעבוד אצלי, נזכר איך היא נכנסה לי באמצע עם לוסי. חושב על כך שכבר באותו רגע ידעתי בסתר ליבי שאפול בשבילה חזק. הזיכרונות מסתחררים בראשי בזה אחר זה, העזרה עם הפנצ'ר בחנייה והפיצה אחר כך, ואז הסקס הכי לוהט שהיה לי אבר, והצניחה החופשית מאותו רגע. הייתי צריך לעזוב אותה כבר אז, ככה אולי היה קל יותר לשנינו. די כבר, שתלך לעזאזל, אם היא הייתה מסוגלת לוותר עלינו ככה היא לא ראויה שאתאבל עליה ככה.

אני מרים את תיק המנהלים השחור שלי ממקומו מתחת לשולחן ומתרומם בכבדות. מבטי ננעץ בשעון, הגיע הזמן ללכת הביתה.

****

כעבור חודש.

ירין.

"יש לי דד ליין לטיסה"

"מתי?"

"עוד שבועיים, בדיוק אחרי החתונה של תומר."

אני בולעת רוק בכבדות, אז זה באמת עומד לקרות בסוף. תומר הולך להתחתן איתה ובעצם נותן לה לנצח אותנו. היה לי עצוב, ולא ידעתי על מה אני מתאבלת יותר, עליי, שנגזר עליי לאהוב אותו תמיד מבלי שאוכל להסיט את מבטי לגברים