DEATH NOTE
___
שנינו ידענו שהם ציפו מאתנו לדבר אחד עם השני. הוריי הם היחידים שיודעים כי קולי שב לגרוני, אולם לא מבינים מדוע איני פוצה את פי. בנם של השכנים, כריסטיאן (שמעדיף שיקראו לו כריס) ישב לידי בהבעת פנים חמוצה, לא שאלתי לסיבה בידיעה שזה לא ענייני - זה אכן לא היה.
גיליתי זאת כשהם עזבו לאחר ארוחת הערב, ליוויתי אותם לדלת הבית ושמעתי את האישה נוזפת חרישית בבנה, מתעלמת מקיומי, אולי היא חושבת כי בנוסף לכך שאין לי קול כך גם שמיעתי אבדה, מתנהגת כרוב האנשים שפגשתי.
"התנהגותך היום הייתה משפילה," נזפה חרש, מבטו של בנה היה ממוקד בהמשך הדרך לדלת. "מה הם עלולים לחשוב? ציפינו ממך להתנהגות בוגרת, הרי אתה ולוק תלמדו יחד באותו בית הספר - באותה השכבה!"
חשבתי שלא יגיב על זה כמו שלא הגיב לשאר תלונותיה של אמו, אולם הוא הפתיע גם אותי, אומר את שאני רציתי להגיד זמן כה רב: "זה שאנחנו באותה השכבה לא אומר שאנחנו חייבים להיות חברים, אמא. הוא שונה ממני, אין לנו תחביבים משותפים."
חיוך הסתמן על שפתיי, אמו נעצרה כדי לקחת את מעילה, בעלה עטף אותה בו. "אפילו לא ניסית לתקשר איתו!" קראה בחרישיות, כיפתרה את כפתורי המעיל.
ואז זה הרגיש כאילו לבי נחצה לשניים.
"הוא אילם, אמא. אי אפשר לתקשר עם ילדים כמוהו."
הרעש שבפנים מוציא את השקט לבחוץ, אני כותב. האם אנשים מתרחקים מאנשים שקטים כי הם מפחדים מרעשם הפנימי?
°∆°∆°
אשמח אם תפרסמו את הסיפור ותגיבו את דעתכם, זה סגנון חדש ואשמח אם תציעו לי מה לשפר(:
YOU ARE READING
Death Note
Short Storyבכל יום הוא כתב במחברת המוות שלו. טוב, אולי לא בכל הימים, אבל הקפיד לפתוח אותה פעם בשבוע עד לתאריך המיוחל, מתאר מחשבות לרגשות שלעולם לא יוכל לעצבן למילים ולהתאים את גוון קולו כך שיראה את הכאב שמאחורי כל הבהרה ואות. אה, וגם היה עוד פרט קטן ושולי - הי...
